חפץ השם יט

היינו טעמא דקאמר מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה: וק"ל

ע"ב גמרא. טעה ולא הזכיר בעבוד וכו' בשים שלום וכו' קשה דלמה הוצרך לאשמועינן בשים שלם חוזר וכו' פשיטא דהוא הדין דמ"ש דהזכיר בהודא' ועוד ליערבינהו ולתנינהו ונזכר בשים שלם או בהודאה חוזר לעבודה. ונראה דתרתי אתא לשלול חדא דלא תימא עבודה והודאה חדא נינהו קמ"לן דחוזר לעבודה כי שם מקומה. ועוד דלא תימא דוקא בהודאה חוזר לעבודה אבל בשים שלם חוזר לראש קמ"לן דחוזר לעבודה דוקא ולזה פלגינהו לתרי בבי וק"ל

דף ל גמרא. עד כמה וכו' לפי מה שפי' רש"י זמן התפילה שיתפלל קאמר דוחק הרבה דסוף סוף הרי עדיין הולך הוא וצריך לרחמים ומידי דהוה שעתה מתחיל לילך בדרך. ונראה איפשר דאין הכי נמי שיתפלל כל עוד שהוא בדרך אלא שזמנה לכתחילה הוא עד פרסה. ואם עבר זמן זה בטל תפילה בזמנה: וק"ל

שם גמרא. רב ששת אמר אפילו מהלך נראה דוקא מהלך אבל יושב לא והגם דיושב חשיב טפי ממהלך ופשוט וכן הוא מבואר בדברי רבינו יונה בהדיא עם כל זה בנדון דידן יושב צריך לעמוד והטעם הוא דבשלמא מהלך לא הטריחוהו לעמוד מלהלך בדרך הילוכו מכמה טעמי מה שא"כ כשהוא יושב פשיטא דאמרינן ליה עמוד דהזמן שיש לו שיושב בו יעמוד ויתפלל וההיא דרב ששת דאמר בהיות טוב פי' היינו שהיו מהלכין. ולזה דייק רש"י ואמר בד"ה ולהיות טוב וכו' להתפלל מהלך וק"ל. ולפע"ד נראה לפרש באופן אחר והוא דרב ששת יושב הוה והכי קאמר אימור דאמרי דאינו צריך לעמוד היינו דוקא מהלך אבל יושב צריך לעמוד דבהיות טוב אל תיקרי רע והם דברינו עצמם: וק"ל

שם גמרא. והילכתא הביננו וכו'. תיבת והילכתא ט"ס וכן תמצא בגירסת הרא"ש: ופשוט

שם גמרא. יכוין לבו לאביו שבשמים פי' להיות דהיכול לכוין הרוחות יכוין לרוח אשר בו שרתה שכינה ולא זזה מבית קדש הקדשים עמנו בארץ וכאשר לא יוכל לכוין יכוין למקומו הידוע לו בשמים בע"ה: וק"ל

שם גמרא. השכים להלוך לדרך פי' מקום שלא ימצא שופר ומגילה אבל יכול לעמוד ולהתפלל אבל בהיכא דאינו יכול לעמוד ולהתפלל אפילו בספינה דאינו מהלך הוא עצמו אפילו הכי דומה לדרך שאין דעתו מיושבת עליו ומשום בעתותא ויקדים ויתפלל מעומד והיינו טעמא דנקט בסיפא השכים להלוך בספינה לאשמועינן חידוש והיינו טעמא נמי דקאמר מאי ביניהו לאומר דהא איכא בנייהו ובזה אתי אבוה דשמואל ולוי כהאי תנא דמתפלל קודם שילך: וק"ל

שם תוספות ד"ה מסמך גאולה וכו' ומשמע די"ח ברכות וכו' דאי לאו הכי הרי איכא הפרש אחרינ' דהמתפלל י"ח מה שא"כ בדרך דהמתפלל הביננו וק"ל

שם בא"ד. וא"ת מ"ש מהביננו וכו' קשה הרי איתא בסמוך דהלכה כרבי דאפילו בדרך שאין בו סכנה אפ"ה מתפלל מהלך אפילו יש לו מי שיאחז את חמורו והתם הוה ליה להקשות זה וי"ל דאין ה"נ אלא דהתם לא הוה מיתוקם שינוייא וחילוק דעבדי בין הביננו לי"ח ומה גם דעד השתא הו"א דאין להתפלל בדרך תפלת י"ח וכדדייק ברייתא דרבי יוסי דקתני שלמד מאליהו והמתפלל בדרך מתפלל תפילה קצרה משמע דוקא וא"כ היכי הוו מצו למימר דההיא בתפלת י"ח ושאני הביננו מה שא"כ השתא דהוכיחו דבדרך מתפללים י"ח כנזכר בדבור הסמוך א"כ צודק שינוייא וחילוק דהביננו לתפילת י"ח והדרן לההיא דרבי נמי י"ח קאמר אבל הביננו אפי' רבי יהודה שאם יש לו מי שיאחז לו את חמורו ירד ויתפלל הביננו: וק"ל. פרק אין עומדין

ע"ב גמרא. לעולם הדרת ממש כי הא דרב יהודה וכו' לפי דחייה זו משמע דצריך לכוין האדם נפשיה כיון דמקרא מפיק לה כי היכי דכד מפקינן מהאי קרא לכובד הראש הוה מצריכינן להתפלל מתוך כובד הראש ה"נ הכא דמוקמינן ליה להדר עצמו מצריכינן למיעבד הכי וליכא למימר דאחר האמת דמוקמינן הא דמתוך כובד הראש הדרן למילתין דאל תקרי דפשיטא דתו לא איצטריכינן לאל תיקרי ולוקמי קרא כפשטיה בלי שנאמר אל תיקרי דמי יכריחנו לזה: וק"ל

שם גמרא. אמר ליה בכל עצב וכו' ולא אמר ליה וגילו ברעדה אלא אביי לרבה דדריש הכי מה שא"כ לר' זירא דמי יאמר דדריש לה לזה קאמר ליה מקרא בכל עצב וכו'

דף לא גמרא. ווי לן דמיתנא ווי לן דמיתנא וכו' הרי תורה וכו' קשה מאי משיבין הי תורה אם הווי הוא על דמיתנא הרי לא תגין התורה על המיתה אכן יש עוד לדקדק כפל הלשון ווי לן דמיתנא ווי לן דמיתנא בשלמא הי תורה והי מצוה הוו להו תרי מיני זכיות אלא הא דמיתנא חדא היא. אלא המכוון הוא דתרתי קאמר חדא על המיתה עצמ' וחדא על מה שאחריה דהיינו עונש הבא אחר מיתה עונש גהינם וכדומה ועל זה קאמר תרתי והם משיבין אחדא דהיינו עונש הבא אחר מיתה הי תורה וכו' דעל המיתה עצמה הוא דבר הכרחי דהא דרבי יוחנן דבכי על שופרא דבלי בעפרא ולא מצי נחמה בתירוץ הזה הכא נמי רב המנונא זוטא לא קא מהדר לענות בתריה אלא לעונש הבא אחר מיתה: וק"ל

שם גמרא. אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה ממשמעות בעולם הזה משמע לאו דוקא אחר החרבן אלא אפילו בזמן שבית המקדש קיים דאם לא כן הול"ל בזמן הזה אבל אחר האמת נרא' להוכיח דהאי בעולם הזה היינו דוקא אחר החורבן ולא חש לדקדק דלא חש להודיע מה שהיה בזמן שבית המקדש קיים והראיה ממה דמייתי הראיה אז ימלא שחוק והאי קרא מיירי בשוב ה' את שיבת ציון מחורבנה א"כ דבזמן החורבן איירי וכפי זה מנא ליה להוכיח דבזמן שהיתה ציון בישובה היה אסור אלא ודאי דדוקא בימים הללו. ונראה דהיינו אפילו שחוק של מצוה אסור דאי של קלות ראש אפי' אז בשוב ה' את שיבת ציון אין נראה מקרא דמותר מדקאמר בשוב ה' את שיבת ציון וכו' אז ימלא שחוק והיינו מצד שמחה של שיבת ציון דהיינו שמחת מצוה ושמחת מצוה עצמ' ליתה אלא אז בשוב ה' בע"ה

שם גמרא. מתוך הלכה פסוקה והגם דאינו בה עכ"ז ליגרוס הפ' קודם עומדו להתפלל וממילא יסלק דעתו מהקודם שיש לו בו דבר שצריך בו עיון וכדומה דמטרדיה מלכוון בתפילה ויכוין בה וק"ל

ע"ב גמרא ואלהי ישראל וכו' פי' מדקא מתפלל עליה עלי מאליו ומעצמו מה שלא בקשה היא ממנה נדרשתי ללא שאלו שמע מינה דמצד שחשדה בדבר שאין בה התפלל עליה: ופשוט

שם גמרא. שלשה אמתות הללו וכו' פי' שבכל ג' דבקי מיתה הייתי אמתך שעשיתי רצונך והייתי בהם אמתך ואמרה אמתך כנגד כל או"א מהם ומדאפקה מלשון אמתך ולא שפחתך דריש לשון מיתה שהיתה שומרת כל דבקי מיתה ובכח זה מתפללת לי"י לתת שאלתה: וק"ל.