חפץ השם קצט

דחזינן דנתחתן לאחאב דלא כשר למיעבד כן ע"ד בהתחברך וכו' ולא הקפיד ג"כ לא הקפיד לאכול משחיטתו ח"ו לזה אמר צדיק גמור. וידוע הוא דצדיק לא עביד אלא כפי הדין. וכיון דצדיק גמור היה ודאי דלא הוה אכיל איסורא ומוכרח לומר דמומר לע"ז לא הוי מומר וכו' וממילא ידעינן דמה שנתחתן לאו איסורא הוא אלא מדת חסידות וכיון דלא הוי איסור לא הקפיד משום דצדיק גמור הוא דהוי דלא קפיד אלא אאיסורא: וק"ל

רש"י שם בא"ד דאמרינן יצרא דע"ז ק"ק ולימא ליה הא דאכל יהושפט משחיטת אחאב היינו דוקא אז דהוה יצרא דע"ז תקיף ביותר כדאיתא בש"ס במקומות אחרים דההוא מרבנן דאמר למחר נעסוק במנשה חברין ואתא ליה מנשה בחלמא וכו' עיי"ש. דמשמע דתקיף ביותר הוה. וא"כ אף דחזינן ליה אז דהוה עובד ע"ז אמרינן שפיר בזה הוא דתקפו יצרו ומהאי טעמא אכל יהושפט משחיטתו אבל אחר שנמסר יצרא דע"ז ביד אנשי כנסת הגדולה אימא אי חזינן ליה דעובד ע"ז אמרינן ודאי כמומר לכל התורה כולה הוא. וא"כ מאי קא מייתי ראיה מאחאב. וי"ל דהן אמת דרב ענן דקא מייתי ראיה מאחאב אין כוונתו להביא ראי' בבירור דגם בזמן הזה מומר לע"ז אינו מומר לכל התורה כולה אלא לומר דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה מדחזינן שנהנה יהושפט מסעודת אחאב והוא סובר דטעמא הוא משום דמומר לזה אינו מומר לזה אף אי לא הוה תקיף ביותר. והש"ס קא דחי ליה דאף באותו זמן דהוה תקיף לא אמרינן דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה. וזה קצת דוחק: וק"ל

שם בא"ד דאמרינן יצרא וכו' ק"ק שפיר קאמר רב ענן דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה דמומר לזה אינו מומר לזה. והסברא נותנת כן וכי מי לא משכחת לה דהוי הכי וא"כ מאי טעמייהו דמאן דפליגו עליה. ויש לומר דאי הכי נמי דמודים כולי עלמא דאיכא מאן דהוי הכי. אבל סוברים דאנן לא סמכינן על זה לומר בסתה מומר לע"ז דאינו מומר לכל התורה כולה כיון דספק דאורייתא הוא ולחומרא אי נמי אף בלאו טעמא דספק דאורייתא סובר דמומר לע"ז דלא הוי מומר לכל התורה לא שכיח אחד מני אלף ורובא דמומרים לע"ז מומרים לכל התורה וטעמא דרב ענן סובר דבחזקת ישראל הוא ולא מיתרעא חזקתיה אלא במה דחזינן ביה: וק"ל

רש"י ד"ה סתם יינם וכו' שלא ראינוהו וכו' משמע מדבריו דליכא איסור אלא ודאי יין נסך וכל שלא ידענו ודאי דיין נסך הוא סתם יינם הוא דהוי וזה אי איפשר מטעמים שכתבתי לעי' מכמה ראיות. הן אמת דיכול הייתי לומר דרש"י סובר דלסברת הדוחה לא חיישינן בסתם יינם ליין נסך אף למאן דידעינן ביה דמנסך יינו כמו שפירשתי לעיל לכאורה אבל לא נהירא לי דאיכא מאן דסובר זה דכל מה שכתבתי לעיל דימחה ביה. ודע לך ידידי המעיין דכל מה שכתבתי לעיל כדי הם הדברים לסמוך עליהם אף אם היה רש"י ז"ל מפרש בהיפך. וכדי שתבוא סברת רש"י ז"ל מכוונת עם מה שכתבתי נראה לפרש דהכי קאמר סתם יינם הוא וממילא ידעינן שכוונתו שאחאב אינו עובד בניסוך. וכיון דהכי הוא לא אסרינן יינו מטעם יין נסך אלא אי חזינן ליה דנסכיה והיינו טעמא שכתב רש"י ז"ל שלא ראינוהו שנסכו לע"ז דהשתא דלא ידעינן בודאי שמנסך לע"ז הוה לא אסרינן יינו מטעם יינו נסך אלא בי חזינן ליה דנסכיה אבל אי לא חזינן ליה דנסכיה אין בו משום חשש יין נסך כיון שאינו עובד בניסוך וזה מכוון למה שכתבתי בפירוש הסוגייא: ודו"ק

תוספות שם ד"ה מומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו עד וי"ל צדוקי דלקמן וכו' פי' והא דקאמר רב אחא ורבינא במסכת הוריות כל העובד עבודה זרה הרי זה מין דמשמע אע"ג דלא הוי כומר מין מיקרי היינו לגבי מורידין משמע שזה פי' התוספות לסברת רב ענן דאדבריו קאי. אבל ממה שכתבו במסכת ע"ז משמע דשחיטת מין לע"ז דקאמר לקמן. אליבא דכולי עלמא כומר הוי ולקמן גבי הא דקאמר הש"ס השתא מין דישראל וכו' דנכרי מיבעיא. הקשו התוספות ז"ל והא מין ישראל גרע טפי דהא עע"ז וכו' ותירצו התם דכומר גרע טפי. וכתב מהרש"א במסכת ע"ז דהתם חזרו בהם ממה שכתבו לקמן. ומין דקאמר לקמן כומר הוא מטעם דלא ליתיה רשב"ל הפך מתני'

ואני אומר בהפך הוא שאדרבא ממה שכתבו התם במסכת ע"ז הוא דהדור. דסדר נזיקין קודם לסדר קדשים. ומה שכתב מהרש"א ז"ל מטעם דלא ליתי רשב"ל הפך מתני' נראה לי דמה שהביאו ראיה התוספות זלה"ה מרשב"ל אינה ראייה כל כך ומינה הוא דהדור והטעם לעולם מין דידעינן ביה שעובד ע"ז אפילו אינו כומר מן הסתם שחיטתו לשם ע"ז הויא ומה דקאמר רשב"ל באין מחשבין מעבודה לעבודה היינו כיון שפירש כוונתו ששוחטה לזרוק דמה אינו עובדה בזביחה זו. כיון שגילה השוחט כוונתו תו ליכא למיחש למחשבת ע"ז דמה שמחשב הוא דוחה לזרוק דמה ותו לא מידי ולעולם אי איכא למיחש שמא כיון לעובדה בזביחה זו אין הכי נמי אף אי אמרינן אין מחשבין מעבודה לעבודה אסורא דילמא מיכוין לע"ז והכא עסקינן בהיכא דליכא למיחש דילמא מכוין לע"ז כגון שפירש דאינו מחשב אלא לזרוק דמה ואמרינן אי תימא דמכוין ג"כ לעובדה בזביחה הוה ליה לפרש כמו שפירש לזרוק דמה אי נמי עסקינן באדם דלא ידעינן ביה שהוא עובד ע"ז והשתא קא חזינן ליה דמחשב מעבודה לעבודה אמרינן דכך הוא עבודתו ותו לא מידי. אבל אי ידעינן ביה דעובד ע"ז אליבא דכולי עלמא אפילו לא הוי כומר שחיטתו אסורא ועוד בלאו כל הני טעמי'. ואימא הא דקאמר רשב"ל אין שחיטתו נאסרת היינו בשוחט ישראל ומאי ראייה קא מייתי התו' מרשב"ל, ולזה י"ל דטעמ' שדקדקו התם פי' הקונט' מותרת באכילה אם כן ממילא שוחט ישראל. וזה אינו מוכרח בדברי רשב"ל לומר דמותרת באכילה ותיתי מיניה דבישר' קאי. ופשפשתי בדברי רש"י ולא מצאתי זה ותליתי בביטול תורה וכשאגיע לשם בס"ד אעשה חיפוש מחיפוש היכן הם דברי רש"י ז"ל ומאי טעמא שהכריע לפרש באכילה ולא בהנאה דוקא אסיקנא מכל זה דמה שהכריחו התוספות מרשב"ל אינו מוכרח ומיניה הוא דהדר. וא"ת סוף סוף אף בלא ראיית רשב"ל מאי חזית למיהדר מהתם גם מה שכתבו לקמן לא הביאו ראיה אלא מסברא הוא דאמור וא"כ שקולין הם ויבואו שניהם. וי"ל דמה שכתבו התם במסכת ע"ז דוחק הוא לאוקומי דברי רב אחא ורבינא לגבי מורידין דוקא. והם אמרו הרי זה מין סתם. לזה כשמצאו טעם אחר לא הוצרכו לזה הדוחק. וכזה כתב מהרש"א ז"ל לקמן הדוחק היא לאוקמי דבעי רב אחא וכו' לגבי מורידין דוקא ואין הדעת סובלת זה עיין שם דבריו

ונראה לי לדידי דזה דוחק הוא לדברי רב ענן דגם רב ענן דחקיה דוחקא על כן נראה לי לפרש דטעמיה דרב ענן כמו שפי' לעיל בדברי רב ענן דאע"ג דחשידי לשחוט לשם ע"ז כיון דסובר רב ענן דמומר לע"ז לא הוי מומר לעבירה אחרת גם אלפני עור לא חשיד