חפץ השם קצה

דויזבח דמוכח שהוא באכילה. וי"ל כיון שהקשה לו מכי יסיתך ותירץ לו באכילה ושתייה סבר דכוונתו סתם הסתה באכילה ושתייה אף בלאו קרא דויזבח דבקרא דכי יסיתך ליכא רמז לאכילה ושתייה כלל. ואפילו הכי מוקי לה באכילה ושתייה לזה מקשה ודילמא כיון דסברת דאין אדם ניסת אלא בדבר המהנהו ודילמא בשתייה דוקא ולמה שפירשתי דהא דקאמר באכילה ושתייה בדרך דיחוי הוא דקאמר לה ואין כוונתו לאוקומה הכי ולעולם האי דמוקי לה באכילה ושתייה הוא מכח קרא דויזבח זה לא נודע לו להמקשה בבירור דכוונתו הכי אי נמי את"ל שגם בזה נסתפק לו בה ורצה לברר כוונתו כיון שאינה מבוארת כל כך ולקמן בדיבור שאחר זה אכריע כוונתו מטעם אחר בס"ד: וק"ל

גמרא שם ודילמא משתא אשתי מיכל לא אכל. משמע מדבריו דסובר בדברי רב ענן כמו שפירשתי בתירוצא קמא בד"ה ויסיתהו דלסברת רב ענן סתם הסתה באכילה ושתייה ולזה לא מצי לאקשויי אלא ודילמא מישתא אישתי אבל לפי מה שפירשתי באי נמי לסברת רב ענן דסובר אין הסתה בדברים דוקא ולא סתם הסת' באכילה ושתייה. וטעמא דהכ' מכח קרא דויזבח והמקשה עדיין לא נתחדש לו בסברתו סמיכ' ויזבח שאחר כך חידשה לו אם כן הוה ליה לאקשויי ודילמא בממון ואבנים טובות ומרגליות וסגולת מלכים אלא ודאי דלסברת דסובר דלרב ענן עיקר הסתה באכילה ושתיה ועלה הוא דקא מקשה ודילמא וכו': וק"ל

גמרא שם ודילמא וכו' ק"ק השתא שהביא בדברי רב ענן דסתם הסתה באכילה ושתייה. הוה ליה להקשות ודילמא באכילת דגים ומיני מתיקה. ולזה יש ליישב דאין הכי נמי דהוה יכול זה להקשות אלא רצה לעקור לו האכילה מעיקרא. אבל קשה לי לדברי הש"ס דקאמר לאו אורחי דמלכא וכו' קשה סוף סוף עדיין יש להקשות ודילמא בדגים ומיני מתיקה. אכול תמרא ושתי חמרא. ויש ליישב. והנראה דכל מה שיש ליישב כאן הוא דוחק: וצ"ע

גמרא שם מאי שנא שתייה דאמרינן מומר כו' אכילה נמי עד עדיין לא נאסר וכו' קשה דקרי לה מאי קרי לה זיל קרי בי רב הוא סתם יינם גזירה דרבנן היא ועדיין לא נגזרה בימי יהושפט. ואם כן מאי קא מקשה. ובוודאי הש"ס לאו גברא דקטיל קני באגמא הוא דלימא מילתא כהאי. ולכאורה נראה לומר דטעמו משום שאין הקב"ה מביא תקלה על ידי בהמתן של צדיקים וכ"ש צדיקים עצמן. ואם איתא דאסור היה הקב"ה מונעו ליהושפט מלאכול. וא"ת דהני מילי דאמרינן דאין הקב"ה מביא תקלה דוקא במקום דהוי תקלה כגון דהוי איסור ממש או אף אי הויא גזירה אי הוי אחר שנגזרה גזירה כההיא דלקמן דמייתי הש"ס גזירת שחיטת כותי. אבל קודם גזירה ליכא תקלה. י"ל דטעמו משום דסובר אף מומר לע"ז דאמרינן מומר לכל התורה כולה גם הוא משום גזירה הוא דהוי דכיון דעובד ע"ז גזרינן ביה ועבדינן ליה כמומר לכל התורה כולה. וכיון דמייתי ראיה מהאכילה ולא דחה דמשום גזירה הוא דהויא ועדיין לא נגזרה גזירה אמור מעתה דאף דהויא גזירה אייתינן שפיר סייעתא מיהושפט דאכל. לזה הקשה משתייה אף שהיא סתם יינם ומשום גזירה הוא דהויא היה לו להקב"ה למונעו. לזה תירץ הש"ס הכי השתא שתייה סתם יינם וכו' וממילא הבין מי שכנגדו כהא דאמרינן מומר לע"ז כמומר לכל התורה כולה איסור' הוא ולא גזירה. וכל זה איננו שוה לי. ודוחק גדול הוא דאיך ייסיק אדעתין לומר דאף שעדיין לא נגזרה גזירה איסורא הוי ואיצטריך הקב"ה לשמור ליהושפט דלא ליתי לידי תקלה שהרי אין כאן לא איסורא ולא תקלה כלל והיתר גמור הוא כיון דגזירה היא ועדיין לא נגזרה. ומה שלא דחה הש"ס הכי מעיקרא גבי אכילה דמשום גזירה הוא דהויא ועדיין לא נגזרה ומינה דלאו משום גזירה הוא דהויא אלא משום איסורא דכיון דעובד ע"ז וכופר באלהותו ית' בודאי דחשיד ד אשאר מצות

וכדי להבין תוכן כוונת הש"ס על אמיתתה צריך להקשות מאי דקשה לי בדברי הש"ס קושיא עצמית בין למאן דבעי להביא ראיה משתייה בין לסברת הדוחה שהרי סתם יינם איסורו משום גזירת בנותיהם הוא דהוי שכן מצינו במסכת ע"ז פרק אין מעמידין דאיתא התם יינם פתן ושמנן משום גזירת בנותיהם הוא דגזור ובנותיהם משום דבר אחר דהיינו ע"ז. והקשה הש"ס התם בנותיהם דאורייתא היא ותירצו דאורייתא שבעה עממין ואתו אינהו וגזור אפילו שאר אומות. וא"כ לא נאסרו אלא בנות הגויים ולא בנות מומרי ישראל אף שהם מומרים ודאי לכל התורה כולה אימא דבנותיהם מותרות ואין לנו עסק בהם. והראייה ממה שהוצרכו רבנן לגזור שאר אומות אף שאסור הכתוב בנות עע"ז מטעם דכי יסיר אפילו הכי עדיין הייתי אומר דלא אסרה תורה אלא שבעה עממין שהם אדוקין ביותר אבל שאר גוים שאיפשר דלא אדיקי טובא כותייהו אימא דשרי. לזה הוצרכו למיגזר ומכ"ש השתא שגזרו שאר גוים דלא הוי אלא גזירה דודאי אמרינן דוקא אומות העולם עובדי ע"ז גזרו ולא בנות מומרי ישראל אף שעובדין ע"ז ועושין כמעשיהם דודאי לא אדיקי טובא כותיהו וכזה כתבו התוספות לקמן והיכא דגזור גזור והיכא דלא גזור לא גזור. ואף אם תימצי לומ' דגזרינן בנותיהם אימא דלא גזרינן פתן יינן שמנן. כי היכי דגזרינן בגוים. וכל זה במומר לכל התורה כולה אבל במומר לע"ז אף אם תימצי לומר דמומר לכל התורה כולה גזרינן פתו יינו ושמנו ובנותיו. הכא במומר לע"ז אף דדיינינן ליה כמומר לכל התורה כולה סוף סוף קיל טפי ממומר לכל התורה כולה לגבי גזירת בנותיהם וא"כ דקרי לה מאי קרי לה דקא בעי לאתויי דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה משתייה מדחזינן דשתה יהושפט הרי אף אי אמרינן מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה סתם יינו שרי לא נאסרו אלא בנות הגוים ולא בנות מומרי ישראל כמו שכתבתי לעיל: וכיון דבנותיהם מותרות מכ"ש דיינם שרי. וזה דבר ברור היא ואף אם לא היה ברור כל כך סוף סוף כיון שיכול הדוחה לדחות כנזכר דלא מחמירינן במומרי ישראל כגוים מאי קא מייתי ראיה משתייה. ועוד לדידיה הוה ליה לאתויי ראיה מויתחתן לאחאב ואיתא בסדר עולם דתרי חתנות הוו ליה ברתיה דעמרי השיאה אסא ליהושפט בנו דבזה נצח עמרי את תבני. ועמרי עובד ע"ז הוה ואסא צדיק גמור הוה. ובת אחאב בן עמרי השיאה יהושפט ליורם בנו וא"כ לדידיה דסובר דמומרי ישראל סתם יינם אסור ומכ"ש בנותיהם הו"ל להביא ראיה דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה מדחזינן אסא ויהושפט בנו עמודי עולם שלקחו בנות מומרי ע"ז והשתא לא מצו למימרי ליה משום גזירה ועדיין לא נגזרה דלימא ליה לר' שמעון דאמר כי יסור לרבות כל המסירין ודריש לה מקרא מאי איכא למימר דהשתא לאו גזירה הויא אלא דאורייתא והוה מייתי שפיר ראיה. ואין לומר דטעמא דלא אייתי ראיה מחתונת בנותיהם משום דמצי לדחוייה שהחתונה היתה קודם שהרשיעו עמרי ואחאב. זה אי אפשר