חפץ השם קצג

ולא מידי. ואיכא הפרש בחששת הדבר דלאו אדעתיה בין דבר הצריך כוונה ובין דבר דאתי בלא כוונה. דדבר דאתי בלא כוונה חיישינן דילמא איתרמי ולאו אדעתיה אבל בדבר דבעי כוונה לא חיישינן דאיתרמי ולאו אדעתיה כיון דכוונה בעי: ודוק

גמרא שם שכן מצינו ביהושפט וכו' ק"ק הא הוה מצי לאתויי ראיה מאחאב כיון דאחאב שחיט ליהושפט בוודאי דלא הוה שחיט ליה אלא מילתא דאכיל ליה יהושפט ויהושפט צדיק גמור היה מפורסם ולא אכיל ח"ו דבר איסור וממילא לא עביד ליה אחאב כי אם דבר המותר לאכול ואחאב חכם היה כדמשמע מהש"ס במקומות אחרים ויודע הדין דבעי למיעבד יהושפט וידע איניש בנפשיה דעובד ע"ז מפורסם הוה. ולזה יש ליישב ולומר דרצה להביא היותר ברור מלהביא דרך עקלתון מדעבד הכי אחאב. אכן קשה מלקמן דקאמר ודילמא מיזבח זבח וכו' מאי קא מקשה כיון דמצי להביא ראיה מאחאב דזבח ולכאורה היה נראה לומר דאה"נ דמצי לאתויי ראייתו מאחאב. אלא לדבריו קאי דמייתי ראיה מיהושפט שכן דקדק בדבריו שכן מצינו ביהושפט. והוא טעמו כנזכר. אבל הנראה נכון לומר דאי הוה מייתי ראיה מאחאב הוה מצי לדחוייה לעולם מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה ושאני אחאב דהוא לא היה כופר בכל התורה כולה. ומשער בעצמו הוה דגם כן כל המומרים לע"ז הכי הוו דאינם מומרים לכל התורה כולה ולית הלכתא כאחאב דלא קי קיימא לן הכי דאיכא רובא דלא הוו הכי וכיון דעע"ז הם כמומרים לכל התורה כולה הוו וספק דאורייתא לחומרא לזה הביא ראייה מיהושפט דלא מצי למימר ח"ו משער בעצמו הוה ומדאכל שחיטת מומר לע"ז מן הסתם אמור מעתה מומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה: וק"ל

גמרא שם שנהנה וכו' ק"ק למה נקט בדבריו לשון הנאה דקאמר שנהנה הוה ליה למימר שאכל שעיקר ראייתו היא מהאכילה ולא מהנאה סתם. וי"ל דרב ענן כיון באומרו שנהנה מסוף המעשה נכר תחילת המחשבה מאחר שהאכילה אינה מפורשת וראייתו מויסיתהו היא משום דסובר דאין אדם ניסת אלא בדבר המהנהו וא"כ הא דקאמר ויסיתהו בודאי שנהנה דאי לא תימא הכי כל מה דעביד ליה אם אינו נהנה אינו ניסת. לזה נקט בלישניה שנהנ' כיון שעיקר טעמו שאין אדם ניסת אלא אם כן נהנה וזה היינו אי אמרינן דרב ענן סובר דסתם הסתה באכילה ושתייה. ולקמן אפרשנו בס"ד: וק"ל

גמרא שם מסעודת אחאב וכו' תימא והרי אחאב כשירד אליו יהושפט כבר עשה תשובה ונתקבל שנאמר הראית כי נכנע אחאב וכו' ואיתא עוד במקומות אחרים בגמרא שהיה אחאב קורא ליהושפט והיה יהושפט מלקה אותו פעמים בכל יום מלקות ארבעים וזה היה סמוך למיתת אחאב אחר שעשה תשובה. דהא מצינו שבאותה מלחמה שהלך עמו יהושפט אז מת במלחמת רמות גלעד שנאמר ואיש משך בקשת לתומו. ואין לומר שמה שעשה תשובה הוא דוקא על שהרג את נבות אבל לא על ע"ז זה אי איפשר כיון שאמר הקב"ה עליו הראית כי נכנע אחאב בודאי שעשה תשובה לכל מילי. ועוד הא למה זה דומה לטובל לטומאת מת ושרץ בידו. ועוד בלאו כל הני טעמי מצי הש"ס לדחוייה ולימא ליה מאן לימא לך דלא עשה תשובה אלא על הריגת נבות ולא על ע"ז ותיתי משם ראיה דמומר לע"ז לא הוי וכו' ואימא גם על ע"ז עשה תשובה והיינו טעמא שנהנה יהושפט מסעודתו ולעולם מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה: וצ"ע

גמרא שם שנאמר ויזבח לו אחאב וכו' ק"ק למה ליה לאתויי כוליה קרא לא הוה ליה למימר אלא ויזבח לו אחאב ואי הוה מקשי ליה הש"ס ודילמא וכו' אז היה משיב לו ויסיתהו כתיב. ובדרך דיחוי יאמר דבאיידי גמר לכוליה קרא. ודוחק. אבל האמת הוא משום דכיון דעיקר הראייה מויסיתהו דאי לאו הכי אימא מיזבח זבח מיכל לא אכיל. לזה נקט מעיקרא לויסיתהו לשלול קושיית הש"ס והש"ס לא דקדק זה בדבריו משום שהוא סובר דאין הסתה אלא בדברים. ואנן ידענו זה ממה שגילה כוונתו וכו' אי נמי דהש"ס הבין דבריו ורצה לברר כוונתו. ולהקשות אימא בדברים

אכן קשה השתא דרב ענן נחית להסיר קושיות ודחיות דאיכא בדבריו. א"כ הוה ליה להסיר ג"כ קושיית הש"ס המכרחתו לומר לא הוה מפליג נפשיה מיניה והוה ליה למימר ג"כ קרא דבגורן. ויש לדחות משום שהוא רחוק הרבה מקרא דויזבח

אי נמי דלא נחת רב ענן לשלול בדבריו אלא קושיית העקירה שעיקר לו דבריו כהא דקא מקשה הש"ס ודילמא מיכל לא אכל וכדומה לזה הוצרך להביא מלת ויסיתהו לשלול קושיות הנז' אבל קושיוה ההמצאות דמעלמא אם יקשה לו פה אל פה ידבר בו: וק"ל

גמרא שם ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד. ק"ק לא הוה צריך לאתוי אלא קרא דויסיתהו ומשם ראיה דמומר לע"ז אינו מומר לכל התורה כולה כיון דסובר דסתם הסתה באכילה ושתייה היא והראייה מדמוקי קרא דכי יסיתך באכילה ושתייה וא"כ למה הוצרך לאתויי קרא דויזבח לו אחאב. ובדרך דיחוי יאמר משום דברישא דקרא מפורש מי הסית למי ועיקר הענין לזה הביא כל המקרא אבל הנראה לומר דכוונתו דאף למאן' דלית ליהו סתם הסתה באכילה ושתייה יודה לי מיהא הכא דהאי ויסיתהו באכילה ושתייה היא ואזורה מוכח עלה ויסיתהו ויזבח לו. לזה נקט בדבריו רישא דקרא. אי נמי טעמא דמייתי קרא דויזבח אף דסובר סתם הסתה באכילה ושתייה דלא לימא ליה ודילמא באכילת דגים ומיני מתיקה לזה הביא מלת ויזבח דאכילת בשר היא אי נמי דרב ענן אפשר דאין כוונתו דסתם הסתה באכילה ושתייה היא אלא אין הסתה בדברים ומה דקא דחי גבי כי יסיתך באכילה ושתייה במקומו אפרשנו. וטעמו הכא כיון דאיכא קרא דויזבח מוקמינן ליה שפיר דהאי הסתה באכילה ושתייה דזה גילה על זה. לזה הביא קרא דויזבח דמינה עיקר ראייתו דלא מצי למימר ליה ודילמא ויסיתהו שנת' לו אבנים טובות וסגולת מלכים וכפי זה רב ענן כל תירוצי הש"ס דקדקם בדבריו: וק"ל

גמרא שם ודילמא מיזבח זבח מיכל לא אכול. אין כוונתו לומר שכבדו בזביחה כדרך שעושים המלכים שמזבחים ומפסידים כל כך ממון להראות שאינו נחשב לכלום בעיניהם מרוב שמחתם ביום בוא אצלם איזה שר וטפסר דאם כן מאי קאמר ויסיתהו כתיב. הלא כוונת אחאב מעיקרא לא היתה אלא להסיתו בזה בכל כך כבוד וזילות נכסים לכבודו ומחשבתו שעשה כ"ז לכבודו אע"ג דלא אכל סוף סוף כבודו במקומו מונח אלא ודאי שכוונתו מיזבח זבח כסבור שיאכל. ובזה אתי שפיר הא דקא דחי ליה ויסיתהו כתיב פי' כיון שעיקר זבוח אחאב היה לאכול ממנו יהושפט. א"כ כשלא אכל אין כאן הסתה וקרא קא מוכח שניסת דכתיב ויסיתהו ואי תימא דלא ניסת לא הוה כתי' עליה קרא ויסיתהו. ונראה לי דזה הכריחו לרש"י ז"ל שפירש מיזבח זבח כסבור שיאכל עמו. ועוד נראה לי