חפץ השם קצב

חש אלפני עור אימא דשרי דאפשר דכותי לכתחילה לא עבר אלפני עור והתם דוקא שמצאם בידו אמרינן שמא מצאם בשוק כנזכר לזה קאמר תנא רישא דבא ומצאו דחשידי אלפני עור בכה"ג: וק"ל

גמרא שם ודילמא קסברי כותים וכו' ק"ק ממה נפשך אי סובר שחיטת עוף מילתא דלא אחזיקו בה היא במה נחה דעתו בתירוץ הכי נמי כיון דאחזוק וכו' הוה ליה למימר שאני שהייה מילתא דאחזיקו בה היא מה שא"כ שחיטת עוף. ואי סובר דמילתא דאחזוקו בה היא אי נמי נסתפק לו אם החזיקו אם לאו. מכח הקושיא א הוה ליה לאוקמה מעיקרא בהחזיקו מידי דהוי רישא דבקר וצאן וא"כ דקרי לה מאי קרי לה. ונראה לי דהכי כוונתו אחר שתירץ לו דממסמס לה מסמוסי הקשה איפשר דאכיל ליה משום ספק שיאמר אפשר דזה הוא דהוה ליה סימנא בגויה דאין הכי נמי אלו היה יודע בו דלאו שחיט שפיר ודאי דלא הוה אכיל ליה והיינו דקאמר ודילמא כוונתו לעולם דידע דמלתא דאחזיקו בה היא אבל דילמא קסברי דאין שחיטה לעוף מן התורה והאי דקפדי משום דמילתא דאחזיקו בה היא וכיון דאיסורו קל לא קפיד אספיקו ואי ממסמס לה מסמוסי ואכל אותה מספק והמקש' הבין כוונתו ואמר לו שהייה וכו' מי כתיבן ואפילו הכי כיון דאחזוק אחזוק ואע"ג דאיכא למיחש לספק נבילה שנסתפק לו אפילו הכי אמרינן דשרי כיון דאחזוק אחזוק לכל דיני שחיטה הכא נמי הכי. והמקשה סבר מעיקרא דרישא דקתני שחיטת כותי וכו' כיון דכותי שחיט לה יודע מה היא ולא חיישינן לשמא נתנבלה בידו ונסתפק לו דחששה רחוקה היא ולא חיישינן לה מה שא"כ הכא כיון שאינו מכירו דהיינו דמסמס: והמתרץ חידש לו דלא שאני כשם דלא חיישינן להאי לא חיישינן ג"כ להאי ובזה אתי שפיר הא דלא הקשה ודילמא קסברי וכו' אלא אחר שאמר דמסמס לה וכו' ואתי שפיר נמי הא דקאמר מן התורה והלא אין איסור לכותים אלא מה שמפורש בתורה וא"כ מ"ק מן התורה פשיט אבל במה שפי' שידע במילתא דאחזוקי בה היא אתי שפיר. וג"כ אתי מדוייק דברי המתרץ דקאמר כיון דאחזוק אחזוק דהוה ליה למימר שהייה וכו' מי כתיבן אלא משום דאחזוק הכא נמי משום דאחזוק ובמה שפי' אתי מדויק: ודוק

גמרא שם פשיטא מהו דתימא לא בקיאי בשימור קמ"ל וכו' כבר צווחו קמאי דקמאי בהאי פש פשיטא דקאמר הש"ס הכא דאין לה הבנה, ומכח זה הוכרחו קצת מהמפורשים לפרש הפך דברי רש"י ז"ל והם בכתב רשומים. והנראה לענ"ד שדבריהם אינם מחוורים כיון דאיכא מאן דפליג דמתוך דבריהם נראה דפשיטא קאי נמי ארישא דמותרת. ולזה אי אפשר ליה להש"ס להקשות פשיטא כיון דאיכא מאן דפליג. ונראה לי לפרש דכוונת הש"ס דמקשה פשיטא כיון דהוי מילתא דכתיבה ואחזיקו בה מאי קמ"ל וכפי זה מוכרח לומר משום בר פלוגתיה קאמר לה ואע"ג דבר פלוגתיה הובא במתני' אחר דברי ת"ק אפשר שרבי סדרם כך דנפקא מינה לגבי הלכתא דקיימא לן הלכתא כסתם וכו' וא"כ השתא דת"ק לא בא אלא לאפוקי מבר פלוגתיה דוקא ליתני רישא מצת כותי מותרת דבה פליג עמיה בר פלוגתיה ופשיטא דיוצאין בה וכו' וזה מסכים לדברי רש"י ז"ל שכתב דפשיטא קאי אף ואין בה וכו' דהיינו השתא דלא אתא אלא לאפוקי מבר פלוגתיה לא לישמיעונן אלא רישא דמותרת ובודאי דכל מצוה דעבדי לה כותים הרבה מדקדקים בה לזה תירץ לו מהו דתימא וכו' כוונתו לעולם אין הכי נמי לגבי חימוץ ודאי דלא איצטריך דכל מצוה וכו' אלא מצות אחריתי הוא שמור מצה וסלק דעתך אמינא דלגבי חימוץ הרבה מדקדקים אבל לגבי שמור לשם מצה דמילתא אחריתי היא אמרינן דלא עבדי לשם מצה קמ"ל: ודוק

שם גמרא דכתיבא ולא אחזוק איכא בינייהו ק"ק השתא דלסברת תנא קמא בעינן דוקא כתיבא הרי שמור מצה מילתא דלא כתיבא היא וקתני הוא בעצמו דיוצאין בה וכו' ונראה לי דהני מילי דמילתא דלא כתיבא לא סמכינן עלייהו דיינו דוקא דבר שעיקרו אינו מבואר בתורה כגון שחיטת עוף אבל מצת פסח כיון דעיקרה מבואר בתורה הרבה מדקדקים בה ועבדי כל חומרי דרבנן. ואין הכי נמי דשחיטת כותי מותרת אעג"ב דאיכא שהייה וחלדה וכו'. דלא כתיבן אפילו הכי סמכינן עלייהו כיון דעיקר' מדאורייתא ולפי מה שפירשו התוספות זלה"ה בגיטין והביאו ראיה מדלא אשמעינן בשחיטת כותי דסמכינן עלייהו ומכ' הכא דכתיבא היא ראיה דתנא קמא קפיד אכתיבא ולא סמכינן עלייהו אלא במילי דכתיבי. נראה לפרש דאשחיטת עוף קאמרי דעיקרו אינו מפורש בתורה דאי שחיטת בקר וצאן מילתא דכתיבא היא ואי כוונתם אשהיה חלדה דלא כתיבי ק' מה שהקשינו לעיל משימור מצה דהיינו עשיית מצה לשמה דמילתא דלא כתיבא היא והשתא אתיא מתני' דצפורין כרשב"ג ורישא גם לתנא קמא: וק"ל

גמרא שם אמר רב מומר לע"ז וכו' בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו. ק"ק בדברי רבא מרישא דדבריו משמע דלכתחילה נותנין לו כדקתני בודק סכין ונותן לו ומסיפא דדבריו משמע דוקא דיעבד כדקתני מותר לאכול משחיטתו דהכי הוה ליה למימר בודק סכין ונותן לו לשחוט. ונראה ליישב דהכי קאמר לכתחילה בודק סכין ונותן לו. ואי נמי שחיט דיעבד מותר בתיקון הנזכר ולזה אמר לכתחילה ודיעבד בהדי הדדי דהיינו ונותן לו ומותר לאכול וכו' דבכלהו בעינן בודק. אי נמי סלקא דעתך אמינא דאסור בדיעבד אי לא בדק סכין מעיקרא משום דלא אתו למיטעי שיתנו לו לכתחילה לשחוט על סמך וכו' וגזרינן אף אם נמצאת סכינו יפה לזה קאמר ומותר לאכול משחיטתו דהיינו גם אם לא בדק לו סכינו אם נמצאת אח"כ יפה שפיר דמי וק"ל

רש"י ד"ה של עוברי עבירה וכו' אין מבערין חמץ וכו' כוונת רש"י לשלול דלא תימא האי עוברי עבירה עבירה אחרת ונפקא מינה שאין ראיה מכאן לדברי רבא לזה פירש שאין מבערין דהיינו לאותו דבר וכדרבא והראיה מדקתני מפני שהן מחליפין דאי תימא דעבירה אחרת היא אדמהדר לטעמא דמחליפין תיפוק ליה דמעיקרא לא חשידי דמאן דחשיד אהא חשיד אהא: ופשוט

תוספות ד"ה מצת כותי מותרת וכו' והלא גזרו על פתן וכו' משמע דלא גזרו אלא על פתן ולא על בישולן וק"ק והרי כ"כ יש איסור בזה כמו בזה וטעם איסורם שוה כדאיתא במס' עבודה זרה דגזרו על פתן של גוים משום חתנות וא"כ הכא גבי כותים מ"ט לא גזרו אלא על פתן ולא אבישולן כיון שטעמם שוה משום בנותיהם. וי"ל דמה שגזרו על פתן לאו משום בנותיהם הוא דגזור דהא אפילו אחר הגזירה נוכל לומר דבנותיהן עדיין היו מותרת והא דגזרו על פתן קנסא בעלמא היא כשם שהיו רוצים לבטל בנין בית חיינו ג"כ אסרינן עלן עיקר חייהם שהוא פתן ולעולם עיקר הגזירה לאו משום בנותיהן היא: וק"ל

שם בא"ד דמיירי הכא בעיסת ישראל וכו' ולא הוה מצי למימר כגון שאפה ישראל מצת כותי ופנה הישראל והלך לו דליתיה קמן דלישיילה ואיתא בברייתא במס' ע"ז שלש מלאכות נאמרו בפת ואם עשה ישראל אחת מהם