חפץ השם קצא

בהיכא ששחט כותי והלך לו דאסור כיון דלא חייש אלפני עור. ומכש"כ בנותן לו ולא רצה לאכול. וי"ל דהא דקאמר ואם לאו קאי ארישא והכי קאמר אם בא ומצאו אסור אבל על ידי תיקון כזית בשר שרי אם אכלו ואם לאו דהיינו שלא עשה אותו תיקון ולא נתן לו דהיינו כגון שפנה הכותי והלך לו אסור לאכול משחיטתו: וק"ל

רש"י שם ד"ה לאו כקדש דמו ופשי' וכו' דברי רש"י ז"ל נראים כמיותרים. אבל האמת הוא שרש"י הוקשה לו דמהש"ס נראה מדקאמר לאו כקדש דמי משמע דחולין נינהו ואין להקפיד על טומאתן וזה אי איפשר שהרי מי שאוכל חולין בטהרה ודאי שמקפיד על טומאתן. לזה פירש רש"י ז"ל דכוונתו היא לאו כקדש דמו למיגזר עלייהו כמה דגזרינן על הקדש דהיינו אעג"ב דחזינן דגזר רבנן בקדש לא אמרינן דגם כן גזרינן בחולין שנעשו על טהרת קדש דודאי קילי אינהי מקדש ואמרינן כי גזרינן בקדש שהיא חמור אבל חולין שנעשו על טהרת קדש לא גזרינן ביהו ופשיטא דלכתחילה שחיט ולא איצטריך לאשמעונין לה: וק"ל

רש"י שם ד"ה מומחין הן ולא בעי למיבדקיה. נראה מדבריו דאין הכי נמי דלכתחילה אין נותנין לשחוט אבל בדיעבד אם שחט אין בודקין אותו אע"ג דאיתיה קמן דאי ליתיה קמן למי בדקינן דאיצטריך לומר לא בעי למיבדיקיה וכן נראה מדברי הב"י שפירש כן כדברי רש"י, ז"ל וכתב שכן דעת הרז"ה ודברי רש"י הללו תמוהים בעיני אם סובר דלכתחילה אין נותנין לו לו לשחוט אי איתיה קמן כלכתחילה הוי ובעי למיבדקיה ואם סובר דאף אי איתיה קמן לא בעינן הרי גם לכתחילה נותנין לו וזה קשה ג"כ לדברי הרז"ה שהביא הב"י שמסכים לדעת רש"י כנזכר: וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב כוונת רש"י ז"ל דאין צריך בדיקה לא לכתחילה ולא בדיעבד ואף אם תימצי לומר דזה כוונת רש"י ז"ל דברים הללו אין שכלי הולמם דודאי כל דבר שאפשר להתברר אפילו הוא ספק ספיקא חיישינן ליה. ועיין מה שאכתוב בחבורי על הש"ע בס"ד על בעלי סברא זאת. והבאתי ראיות על זה מפי סופרים ומפי ספרים זה נראה נכון לפרש בדברי רש"י דהא דקאמר לא בעי למיבדקיה כוונתו בזה שאין חיוב עלינו לבודקו דהיינו דלא בעינן בדיקתו שאינה מעכבת וכיון דהכי הוא נותנין לו אף לכתחילה לשחוט על סמך שיבדקנו ואי נמי שחיט בדקינן ליה לבסוף אי איתיה קמן וזה על צד היותר טוב לרווחא דמילתא כיון שאפשר לברר וזה מכוון לדברי התוספות ז"ל: וק"ל

תוספות ד"ה דליתיה קמן תימא דמשמע וכו' ולקמן וכו' נראה ליישב תמיהת התוספות ז"ל דאילו אמר הש"ס הכא במאי עסקינן דאיתיה קמן ולא ידע הוה מקשה פשיטא כדלקמן ולא בעי הש"ס לדחוקי לומר באיידי תנא לה כיון דמצי לתרוצי תירוץ יותר מרווח. ועוד יראה לומר טעם אחר אי תנא הכי הוי אמינא הני מילי דבעינן אחרים דוקא היכא דאיתיה ולא ידע דאתרע חזקתיה אז בעינן אחרים אבל אי ליתיה קמן וליכא אחרים אימא דבהא סמכינן לומר דשחיט שפיר והמצויין אצל שחיטה מומחין הן והכי דוקא דבעינן אחרים היכא דלא ידע לזה אמר הכא במאי עסקינן דליתיה קמן דאז נמי בעינן אחרים רואין ומכ"ש אי איתיה ולא ידע דבעינן אחרים והש"ס לא חש לן למיטעי ולומר דלא סגי באחרים היכא דלא ידע דזה מידי דהוה אחרש שוטה וקטן דשרי באחרים רואין. ולפי מה שפירש לעיל בדברי רבינא קמ"ל סד"א בהיכא שהלך למקום קרוב דליתיה קמן לפי שעה דלא מטרחינן להמתין לו או למטרח אבתריה וסמכינן ארוב מצויין קמל"ן: ודוק

תוספות ד"ה רוב המצויין וכו' אבל אין לפרש וכו' פירוש וא"כ יקשה. ג"כ לדידהו הש"ס כמו שהקשה אלא רבא מ"ט לא אמר כשמעתיה ג"כ יקשה הכא מ"ט לא אמרו כשמעתייהו כיון דלא סמכי' ארוב מצויין דוקא דיעבד: ופשוט

שם בא"ד ושוחטין אף לכתחילה פי' דלכתחילה סמכינן ארוב מצויין על סמך שיבדקנו לבסוף אבל אין לפרש דלכתחילה נותנין לו לשחוט ואף אי איתיה קמן לא בעי למבדיקיה: ופשוט

שם בא"ד דהא לדידהו לא מיתוקמה וכולן נמי. ק"ק ואימא דהא דקאמר הש"ס קסברי מומחין הוא דוקא דיעבד אבל לכתחילה דסמכינן ארוב מצויין לא הוברר להם אם בוודאי אם לאו. ומסתפקים בו אי סמכינן על זה אף לכתחילה אם לאו דאיפשר כיון דאיכא רובא נותנים לו על סמך שיבדקנו. אי נמי איפשר אי אזלת לאידך גיסא כיון דלכתחילה הוא בדקינן ליה מקודם והדבר תלוי להם בספק והשתא בשלמא אי מוקמי מתני' בהכי וההוא המתני' מיושבת יותר ממה שהיא מיושבת לפי אוקמתא דידהו דהשתא אז מקשינן להו אמאי לא אוקי מתני' בהכי ובהכרח דלכתחילה בעינן בדיקה כיון דבאומרך כן מתיישבת מתני' שפיר אבל השתא דקושיית וכולן במקומה עומדת ספיקם עדיין במקומו. וצ"ע לפי דבריהם. ונראה לי לומר דלעולם דהווי יכולין לאוקומי מתניתן בהכי וליישב וכולן כמו שישבתי לעיל בדברי רבינא ואם תימצי לומר שהיה להם ספק אי סמכינן לכתחילה ארוב מצויין אם לאו כיון דבאומרך לא סמכינן לכתחילה אתיא מתני' מיושבת יותר בודאי שהם צריכין לאוקומה הכי מלאוקמה במציאות אחר ותשאר קושיית וכולן ומדלא חזינן דלא אוקו מתני' הכי בהכרח דסברי דגם לכתחילה סמכינן ארוב מצויין. ועוד נראה לי ראיה אחרת ברורה והוא דאי אמרינן דדוקא דיעבד סמכינן ארוב מצויין ולא לכתחילה קשה דלוקמו מתני' בהכי הכל שוחטין כל המומחין אעפ"י שאינם מוחזקים והיינו לכתחילה. ובדיעבד דקתני ושחיט' כשירה היינו שאינן לא מומחין ולא מוחזקין וכולן ששחטו כגון דאיתיה קמן ואיתרמי מילתא והוברר לנו שאינו יודע אז בהכרח דבעינן אחרים ולזה קאמר תנא ואחרים רואין. וכי תימא פשיטא אי לא ידע בעינן אחרים מילתא דפשיטא טרח וכתב לה תנא באיידי דחש"ו ומדלא חזינן דלא אוקמו מתני' הכי בהכרח לומר שסוברין דאף לכתחילה סמכינן ארוב מצויין ונותנין להן לשחוט על סמך וכו' ולסברת רבינא כבר ישבתי זה לעיל מה שא"כ לפי דידהו דקשיא להו וכולן קושיית הסתירה שאין יכולין ליישב' ובנדון זה כתבו התוספות ז"ל לעיל ונשארה להם בתימא על דברי רבינא אמאי לא אוקמו וכולן היכא דאיתיה ולא ידע אעג"ב דלדידה לא קשיי' וכולן: וק"ל

גמרא דף ד' מצא בידו דקוריא וכו' קוט' וכו' ק"ק ליתני מצא בידו דקוריא וכו' דאע"גב דאיכא לספוקי טובא לאיסורא ומכ"ש אם בא ומצאו ששחט דשרי אם אכל ממנו כזית. וי"ל דאי לא תנא אלא מצא בידו דקורי דשרי בקוטע ראשו של אחד מהם הוה אמינא הא דקמ"ל דשרי משום דהוה אמינא דאסור שמא מצאם בשוק ושמא שחטם גוי דלדידיה אסור ומוכרם לישראל לזה קאמר תנא דאם מצא בידו דקוריא דאיכא לספוקי טובא אז בעינן עד דטעים כותי אבל לחששת שחיטתו שמא שחט ונבל ולא