חפץ השם קצ

בלא מחלוקת. ועוד היאך יעמיד מתני' דלא כהלכתא כיון דתניא ברייתא סתמיה דסתם שוחטין מומחין ומתני' כפי זה סתמא דלא כהלכתא והוה ליה להש"ס לאקשויי זה לרבינא ומכח זה נראה לומר דרך אחרת בכוונת רבינא והוא דרבינא סובר דרוב המצויין מומחין הן והיינו דוקא דיעבד ופנה והלך לו שאין בידינו למיבדקיה אז סמכינן ארוב מצויין אבל לכתחי' אין נותנין לו לשחוט על סמך שיבדקנו לבסוף. אלא עד שנדע בו קודם מה הוא וטעמא דחיישינן דילמא מישתלי ואכיל קודם שיבדקנו וכשיבדקנו ימצא שאינו יודע ונמצא אכל איסור. אי נמי דילמא אישתמיט ואזיל ליה השוחט קודם שיבדקנו ודבר זה טעון בדיקה ואינו מותר אלא כשאין בידינו לבדקו לכך אין נותנין לכתחילה לשחוט והא דקאמר רבינא ואם לאו אסור ר"ל אם אינו יודע הלכות שחיטה אז אסור ודוק מינה אי לא ידעינן ביה שאינו יודע הלכות שחיטה שרי והאמוראים דנאדו סבירא להו כיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן סמכינן אף לכתחילה ונותנין להן לשחוט על סמך שיבדקנו לבסוף ולא חיישינן דילמא משתלי ואכיל וכו' דאי נמי אישתלי ואכיל לאו איסורא עבד דסמכינן ארוב מצויין וכו' וגם כן לא חיישינן דילמא אישתלי ואכיל וימצא שאינו יודע הלכות שחיטה והוי אוכל איסורא בעין משום דהוי ספק ספיקא. ספק יאכל קודם שיבדקנו ספק לא יאכל ואי נמי יאכל שמא ימצא שיודע והוי ספק ספיקא במקום דאיכא רובא דרוב המצויין וכו' ולא חיישינן לה ונותנין לו לכתחילה לשחוט על סמך וכו' וכולן דקאמר דבעינן אחרים כגון ששחט והלך לו למקום קרוב שיחזור כשיעור חצי שעה וכדומה ואינו רוצה להמתין אי איכא אחרים שרי ואם לאו לכתחילה בעינן שיבדקנו ובזה לא נשאר שום דוחק על דברי רבינא ובזה הוי הלכתא כרבינא דהא בתראה והלכתא כסתם ברייתא דאיתא לקמן. ועיין בחיבורי שכתבתי על הש"ע בס"ד. ולפי דרך התו' וסיעתיה יאמרו שמה שהקשינו הוא הדוחק דעליה קאמר הש"ס ורבינא מאי טעמא לא קאמר וכו' דאי ליכא שום דוחק מאי קאמר הש"ס מ"ט. לא קאמר הרי כך סברתו כך נ"ל. הגם אם לא היתה שום קושיא לדברי אידך לא היה לו להש"ס לומר מ"ט. כיון שגם לדברי רבינא אין עליהם שום קושיא אלא ודאי שיש לו דוחק על דבריו והיא קושיית הברייתא שכתבתי לעיל. והגם דאיכא אמוראי אחריני לקמן דקאמר עלייהו הש"ס מ"ט וכו' אע"ג שאינם מרויחים מידי באומ' כדברי אידך ואפילו הכי קאמר הש"ס מ"ט וכוונת הש"ס היא לידע כוונת אידך דוקא אפילו הכי השתא מיהא דמצינן לתת כח למאי טעמא דקאמר הש"ס אמרינן. ולפי דרכינו הראשון הדוחק שיש לו הוא כיון שהוא ספק ספיקא בדבר שיש רובא להתירא ואע"ג דלכתחילא הוא וכל כמה דמצינן לתקוני מתקנינן אפילו הכי דוחק היא דלכולי האי לא חיישינן ועלה קאמר הש"ס מ"ט וכו' וק"ל

גמרא שם רבינא ורבה בר עולא כאביי ורב אשי ורבא לא אמרי וכו' אין הכי נמי דהוה מצי הש"ס למימר דסובר כותים גירי אריות הם. אלא נקט הכי דבר השוה בכולהו. אי נמי משום אפושי מחלוקת והש"ס בעי לאוקומי הלכתא כרבא כדלקמן דאייתי תנא דמסייע ליה והכי הוי הלכתא: וק"ל

גמרא שם כולהו כרבינא לא אמרי וכו' הלא דלא קאמר קסברי בעינן מומחין ומוחזקין משום ברייתא סתמית דלקמן לזה בחר הש"ס לאוקמי הכי מלאוקומי כל הני אמוראי דלא כהלכתא: ופשוט

גמרא שם כולהו כרבינא לא אמרי רוב מצויין וכו' ק"ק כיון דאיכא ברייתא סתמית לקמן הוה ליה להש"ס לתת אלימות כח להנהו אמוראי דנאדו דטעמא משום ברייתא דלקמן דרוב מצויין מומחין ולמה נקט האי לישנא סתם רוב מצויין וכו' דמשמע דסברתם כך היא בלא שום אלימות כח. ואע"ג דהאמר הוא דטעמם דנאדו הנהו אמוראי הוא מהברייתא דלקמן. אפילו הכי סוף סוף הוה ליה להש"ס לפרש אלימותייהו כנז'. ולפי מה שפירשתי הפך התוספות ניחא משום דבברייתא אינו כל כך מפורש דגם לכתחילה סמכינן ארוב מצויין לזה לא נתן טעם מהברייתא דלקמן שהרי גם רבינא כברייתא דלקמן אמרה למילתיה דרוב מצויי' וכו' לזה קאמר סתם משום דרוב מצויין. ואפשר נמי לומר דגם לסברת התוספות ז"ל טעמא דלא נתן טעם מברייתא דלקמן כנזכר משום שיותר אלימות כח הוא דנקט הכי רוב מצויין וכו' דמשמע דזה מוסכם אליבא דכולי עלמא: וק"ל

שם גמרא אביי מ"ט וכו' לא סבירא ליה וכו' תימא והרי איתא ברייתא לקמן דמייתי לה סייעתא לרבא חמצן של עוברי עבירה וכו' ובין אי מוקמת לה כרבי יהודה ובין או מוקמת לה כרבי שמעון אתיא סעייתא לרבא וקשי' לאביי. ולזה יש ליישב ולומר דאביי ידחה ויאמר דהך ברייתא אתיא כרבי שמעון. והאי דקאמר מפני שמחליפין הוא לגבי מילי דרבנן אחשבוה כודאי כמו שאפרש שם בס"ד. אבל קשה לי טובא כיון דאיתא ברייתא אחרת דלקמן והביאה הש"ס לימא מסייע ליה לרבא ודחה לעולם כרב ענן. ובהכרח דהאי ברייתא מוכרח לאוקמה כחד מנייהו דאי לאו הכי קשיא קושיית הש"ס היינו רישא וכו' ואח"כ הביאה הש"ס לימא מסייע ליה לרב ענן ודחה כרבא ואתותב רב ענן מההיא ברייתא דמכם ולא כלכם וממילא ברייתא בהכרח מסייע ליה לרבא. דאי רב ענן כבר אתותב ודבריו כלא היו. ולכאורה היה נראה לומר דאין הכי נמי דמה דקשה על דברי רב ענן קשה נמי לדברי אביי ומה שיש ליישב לסברתו כמו שאפרש שם בס"ד גם כן יתיישב לדברי אביי אבל קשה לי על זה דהכא הוה ליה לאקשויי לאביי מההיא ברייתא דלקמן דהכל שוחטין אפילו כותי וכו' ואם ידחה כרב ענן אז יקשה עליו הש"ס מההיא ברייתא דמכם ולא כלכם דלפי סברת הש"ס האי קושי קושיא אלימתא היא. אע"ג שיש לדוחה לדחות כיון דאין הקושי' מבוארת כל כך שיכול לומר לו והתניא דאיתותב מינה משום הכי לא הקשה אותה הש"ס עד שהביא דברי רב ענן. אפילו הכי האמת שנראה לי הוא דמאי דקא' הש"ס ואביי מ"ט וכו' לאו כוונתו לאוקומי סברת אביי הכי אלא דחיות בעלמא קא דחי וכוונתו לומר דבשלמא לכל הנך אמוראי לכל אחד מצינן למימר טעמיה אלא רבא מ"ט לא אמרי כשמעתיה. ולא היתה כוונת הש"ס לומר אלא מ"ט לא אמר רבא כשמעתיה והא דקאמר הש"ס לית ליה הא דרבא כוונתו לומר דאע"ג דאיכא קושיא אחרת מהברייתא דלקמן טעמו השתא מיהא דאוקי מתני' בהכי לית ליה האי קושיא דמאי טעמא ואפשר דבשעתא דאוקי מתני' בהכי לא היה יודע מהברייתא דלקמן אלא רבא מ"ט לא אמר כשמעתיה ולעולם אביי לא סבר בעולם מומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה וההיא ברייתא דכותי וערל שהיא המכריחתו לומר כרב ענן כשלא יודה לדברי רבא לא שמיעא ליה ואפשר כד שמיעא ליה יודה לדברי רבא ותו לא מידי: וק"ל

גמרא שם תנו רבנן שחיטת כותי מותרת וכו' חותך וכו' אכלו וכו' ואם לאו אסור. קשה לישמועינן