חפץ השם קפט

קרומית של קנה דבזה לא אתי למיטעי שאין לך היכר גדול מזה: וק"ל

גמרא שם אמר אביי הכי קתני הכל שוחטין וכו' ואפי' כותי בד"א וכו' אבל יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט חותך וכו' משמע מדבריו דקאי אחלוקת יוצא ונכנס דהיינו אם היה יוצא ונכנס ושחט דיעבד אז היא דשרי בחותך כזית. וקשה ממה נפשך אי סובר דכותים גירי צדק הם ומצוה שהחזיקו בה היא ודאי שרי כשאוכל כזית. ואי סבר שלא החזיקו בה מה מועיל אכילתו. ועוד הרי משמע מסתמא דש"ס דלקמן דשחיטה מצוה שהחזיקו בה היא. וכפי זה אם אכלו לא בעי ולא מידי. ועוד מדקאמר לקמן דרבא דאוקמה ביוצא ונכנס לאביי קאמר וליה לא סבירא ליה. בשלמא במאי דקאמר ליה רבא דדי ביוצא ונכנס לא בעי עע"ג תינח שמכריח אותו מההוא דאין השומר דיין נסך. אלא הא דקאמר ליה די בחותך כזית במאי מכריח אותו. הרי כך סברתו דאין חתיכת כזית מועלת לחודה. ועוד לקמן דתניא מצא בידו דקוריא של צפרין משמע אפי' לא ידעינן היאך נשחטו ואפשר דחיישינן דילמא שחטם גוי או מצאם שחוטין אפ"ה קאמר התנא דחותך ראשו של אחד מהם וכו' ודי בזה

אכן האמת שנראה לי הוא שגם אביי לא מצריך אלא כזית בשר והא דקאמר אבל יוצא ונכנס וקאי עלה ואם חתך. לאו עלה קאי אלא לגופא אחת דהיינו שלא התיר אלא דוקא בעומד על גבו אבל יוצא ונכנס אינה מעלה ומורדת אלא העיקר הוא חותך כזית ונותן לו וכן נראה מדברי הרשב"א דקאמר דמה ששחטו לעצמן שרי אע"ג דלא חזינן להו דאכלי והביא ראייה מאביי שהתיר כאן בחותך כזית ואם איתא דבעינן ג"כ יוצא ונכנס. הראיה אינה ראיה. דדוקא חותך. ויוצא ונכנס עמה קאמר אביי אלא ודאי כמ"ש: וק"ל

גמרא שם אלא מהכא אין השומר צריך וכו' תימא מאי קא מקשה הא יש הפרש התם לא נגע הכא נגע וג"כ אביי יש לו אלימות כח לדחות ולומר הכא נגע וכו' כדאיתא לקמן בש"ס. וי"ל דכוונת רבא היא מההוא דאין השומר דהיינו ביינו של גוי ולא כתב לו התקבלתי והוא בבית גוי כדמוכח התם ומפתח ביד גוי דהיינו שלא מסר מפתח לישראל כדמוכח מהש"ס דהתם ואפי' הכי קא חשיב תנא דמירתת אם יוצא ונכנס אמור מעתה דביושב ומשמר דיינינן ליה והשתא אין לאביי כ"כ אלימות כח לדחות ולומר הכא נגע וכו' כיון דתנא קא חשיב ליוצא ונכנס כל כך חשיבות כנז' ובודאי דרבא לא יקבל דבריו משא"כ הש"ס דלקמן דמגלי לן סברתו דסובר כיון דלא נגע הקילו כ"כ: וק"ל

תוספות ד"ה המניח לאו לשנויי אליבא דאביי קאמר שהוא אי נמי כל זמן וכו' כוונתו בזה מעיקרא לומר פשטא דגמרא דלאביי העיקר היא חותך ואם כן בהכרח דלאו לשנויי אליבא דאביי קאמר שהוא מעולם לא התיר דיעבד בלא חותך שהעיקר היא חותך וטועם. ואי נמי איפשר דש"ס מהדר לפרש ולאוקומי דברי אביי ומכח קושיי' המניח מפרש בדברי אביי הפך משמעות דבריו מכח הקושיא ומפרש דהא דקאמ' חותך אין הכי נמי היכ' דליתי' דדי ביוצא ונכנס וחותך דקאמר כל זמן שיוכל לתקן יש לו לתקן. אכן אחר שהוקשה אביי מההיא דאין השומר דאז ליכא לפרושי מידי ישאר פי' דברי אביי כנז' כפשטיה כלום מי הכריחנו לפרש דדי ביוצא ונכנס קושיית המניח עכשיו בלאו הכי קשיא והאמת הוא דדוקא טעימת בשר הוא העיקר. ומועלת לחודה כמו שפירשתי: וק"ל

גמרא שם אין השומר וכו' תימא הוה ליה למימר דהתם היינו טעמא שיש לו מפתח וחותם ביד ישראל דהא איכא מאן דמפרש הכי במתני' דאין השומר כמו שכתבו התוספות התם וא"כ הכא הוה ליה להש"ס לדחות הכי אליבא דאביי וג"כ לקמן בש"ס כשאמר אביי לא קאמר כרבא הכא נגע וכו' הוה ליה למימר הכי כנז'. דהתם עסקינן דאיכא מפתח וחותם ביד ישראל. ולזה יש ליישב ולומר דאלו היה דוחה הש"ס הכי משמע דלדברי אביי יוצא ונכנס לחוד סגי כמו שכתבו התוס' לעיל וזה דוחק גדול בדברי אביי לזה תירצו התם נגע וכו': וק"ל

תוספות ד"ה אבל בא ומצאו וכו' וא"ת כיון דרבא וכו' משמע מדברי התוספות דאין הכי נמי דשרי בלא חותך אי ליתיה קמן שהכותי מירתת. וקשה והרי משמע מהברייתא דלקמן דבעינן חותך דפסקא ותניא חותך כזית וכו' ומאן לימא לן דכונת' בהיכא דיכול לברר ואימא לעיכובא דוקא. ועוד מדקאמר בסיפא דברייתא כיוצא בזה מצא בידו דקוריא וכו' משמע דהאי דומיא דהאי קאמר וסיפא דדקוריא מוכרח לומר דלעיכובא קתני דוקא לא יהיה מותר אלא בחותך ומדקאמר תנא כיוצא בו משמע שניהם שוים לגבי דין זה

ונראה ליישב דהן אמת דמה דאיתא בברייתא חותך כזית ודאי דלעיכובא קתני ומה דקשה לסברת רבא דמדמי ליה ליין נסך יש לומר דיין נסך בעצמו הני מילי דאמרינן בא ומצאו שרי דוקא בביתו של ישראל שיכול להיותם יוצא ונכנס עליו כדמוכח התם. אבל אי הוי היין במקום שאין ישראל יכול ליכנס שם תמיד אע"ג שהוא יין של ישראל אסור דלא מירתת גוי כיון שאינו חושש שמא יכנס וכגון שהיה בבית גוי ויכול לסגור ביתו עליו ולמיעבד כל מאי דבעי והראי' ממאי דקתני ברישא דאין השומר וכו' אף עפ"י שיוצא ונכנס וכו' דמשמע דבהיכא שהיין בביתו של גוי לא סגי אלא ביוצא ונכנס וזה פשוט וא"כ הכא נמי יכול להיות ששחט כותי במקום שאין ישראל יכול ונכנס וכגון שסגר ביתו עליו עד ששחט או איזה אופן אחר. ובהא אע"ג דאיתרמי מילתא ובא ומצאו ששחט לא סגי בהכי ובעי טעימת כזית ומה שלא פי' התוספו' הכי בדברי רבא אפשר שנראה לו דוחק מה שא"כ בברייתא אז לא יוכל לפרש כמ"ש בדברי רבא אלא מה שפירשתי זהו מה שנראה לי לכאורה. אבל אחר ההשקפה אין אנו צריכין לכל זה ודברי התוספות תמוהים בעיני וקושייתם מעיקרא ליתא. דהני מילי שמדמה רבא שחיטת כותי ליין נסך דוקא ביוצא ונכנס כיון דאחשיביה תנא כעומד על גבו דמהני אף שהיין של גוי ובביתו והמפתח בידו בודאי כעומד ע"ג דמי כמו שפירשתי לעיל אבל לגבי בא ומצאו בודאי דאע"ג דלגבי יין נסך שרי דמירתת שמא יכנס פתע פתאום ובראותו שנגע או כשסילק ידו מנגיעה יהיה נאסר ונתפס עליו כגנב ומירתת אבל כותי כיון דקא נגע יאמר ספק יכנס פתע פתאום ישראל את"ל יכנס שמא לא ידקדק אחרי מאחר שאני אצלו בחזק' שאינו אוכל אלא היתר. ולזה קאמר רבא אעג"ב דבא ומצאו בעינן חותך כזית וזו אינה צריכה לפנים וק"ל

גמרא שם ע"ב אם יודע לומר וכו' ואם לאו אסור ק"ק והרי איתא לקמן ברייתא סתמית דרוב מצויין אצל שחוטה מומחין הן. ואע"ג שהתוספו' תירצו לזה ואמרו הא מייתי בהר הכי תנאי. הלא דוחק גדול הוא זה לאוקימו הדבר במחלוקת כיון דאיפשר ליה לאוקומי