חפץ השם קפח

שם ואומר ברי לי וכו' תנא לה בחלוקת סכין ארוכה דמינה סליק ושחיטתן כשרה כוונתו דגם בארוכה בעינן שיאמר ברי לי לאו דוקא באינה ארוכה בארוכה סגי בברי לי: וק"ל

בגמרא שם דליתיה קמן תימא סוף סוף פשיטא השתא דאיתיה קמן ואומר ברי לי סגי דליתיה קמן ואיכא אחרים רואין אותו מיבעיא אלא מוכרח לומר כמו שפירשתי לעיל דאי לא תנא וכולן וכו' לא הוה מוקי מציעתא בברי לי. דאי לא תימא הכי דאף בלא ריבוייא דוכולן אוקמינן למציעתא באומר ברי קשה אף אי מוקמינן ליה בדליתיה קמן אכתי וכולן היא מיותרת כדלקמן דעמדה בקושיא לדברי אביי דמוקי הכל שוחטין בכותי ואחרים רואין וכו' ג"כ הכא תשאר בקושיא לסברת רבה בר עולא אלא ודאי מוכולן מפיק ליה רבה בר עולא וכמ"ש וק"ל

גמרא שם דליתיה קמן קשה לישמועינן בדאיתיה דסגי בברי ומכ"ש היכא דליתיה קמן ואחרים רואין דשרי והדרא קושייתינו לדוכתה. וי"ל משום דאיידי דבעי למימר לגבי חרש שוטה וקטן דבעינן אחרים דוקא נקט ג"כ אחרים לגבי טמא במוקדשין אף דסגי באומר ברי לי. וקשה לפי זה השתא דהמקשה ידע משינוייא איידי מעיקרא מאי מקשה הוה ליה לאסוקי אדעתיה איידי. גם המתרץ למה הודחק לפרש בדליתיה לוקמה אף בדאיתיה. ואיידי חש"ו. וי"ל דמעיקרא קודם שידע משנוייא דליתיה הוה מקשה שפיר כיון דמעולם לא בעינן אחרים רואין ותמיד שייך למימר ברי לי. ונקט אחרים בודאי שאינו אלא לעיכובא דלאו כל כמיניה למימר איידי ואנן קא חזינן דתנא לעיכובא קתני דכפ"ז אין לדבר סוף בכל מאי דקשה לן נימא איידי דלימא ליה שקיל תירוציך ולא תיקשו מדי. אכן אחר שחידש לו דליתיה קמן ר"ל לעולם האי דקאמר אחרים רואין לעיכובא אתא דבעינן דוקא אחרים אבל היינו דוקא דליתיה קמן ואז יוצדק תירוצא דאיידי ר"ל טעמא דמהדר תנא לחלוקת דליתיה קמן דבעינן אחרים משום דשוה דיניה לחרש שוטה וקטן ואיידי דשוה דיניה לחש"ו מהדר תנא לצד השוה לשניהם דהיינו אחרים רואין ובדליתיה קמן. אי נמי טעמא דלא אשמועינן בדאיתיה קמן דסגי בברי ומכ"ש היכא דליתא דסגי באחרים רואין משום דאי אשמועינן בדאיתיה קמן דסגי בברי הוה אמינא הני מילי כיון דאיתיה קמן אז בעינן למשיילי'. וכשיאמר ברי לי די. אבל אי ליתיה קמן אימא דלא אסרינן ליה אי ליכא אחרים ודיינינן ליה כספק טומאה ברשות הרבים קא משמע לן בדליתיה קמן דוקא אי איכא אחרים רואין שרי ואי לא אסיר משום דרוב הפעמים אינו יכול ליזהר מליגע כמו שכתבו התוספות: וק"ל

רש"י שם בד"ה תרתי דיעבד למה לי וכו' אי נמי ליתני הכל שוחטין לחודיה וכו' ק"ק אי תנא הכל שוחטין ולא תנא ושחיטתן כשרה הוה אמינא דמאי דמתרבי מהכל לכתחילה הוא ותנא לא בעי למימר הכי. ואין לומר שרש"י סובר דלסברת רב אחא פשטיה דהפל דיעבד הוא ורב אשי קאמר ליה לרב אחא לדידך ליתני הכל שוחטין והיינו דיעבד ג"כ ולמה ליה למיתני ושחיטתן וכו' דהא מדקאמר רב אחא לעיל וכל הכל לאו לכתחילה הוא משמע דלדידיה איכא ואיכא וג"כ מדקאמר ליה לרב אשי הכל דהכא ממאי דלכתחילה הוא ותיקשי משמע דאלולא הקושיא היה מודה לו דהכל דהכא ודאי לכתחילה הוא אי נמי למיעוט איכא ואיכא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דתנא בעי למימר דהאי הכל הוה דיעבד. וגם כן צריך לדקדק רש"י ז"ל דקאמר למה ליה למיתני הכל שוחטין ואיצטריך לפרושי ושחיטתן כשרה דמשמע דבאומרו הכל הכל שוחטין ואיצטריך לפרושי ושחיטתן כשרה דמשמע דבאומרו הכל שוחטין יתחייב לפרושי ושחיטת כשרה דהכי הוה ליה לרש"י לומר למה ליה לפרושי ושחיטתן כשירה ותו לא מידי

אכן האמת היא שצריך להגיה בדברי רש"י. אי נמי ליתני הכל שחיטתן כשירה והשתא אתי שפיר מה שכתב אח"כ רש"י למה ליה למיתני הכל שוחטין שמפני זה יחוייב לפרושי ושחיטתן כשרה. ואי קשיא בתמורה דקאמר הכל ממירין. וחזר לפרש לא שאדם רשאי להמיר וכו' ג"כ התם הוה ליה למימר הכל תמורתן תמורה. לזה השיב רש"י הא דהדר לפרושי לא שאדם רשאי להמיר משום דבעי לאסוקי וסופג את הארבעים והראיה דלא קאמר לה בהדי הדדי וממילא נמי אתיא דדיעבד קאמר.: אי נמי בתמורה לא בעי לפרושי דאיכא קרא דלא ימירנו ועל זה סמך ואמר הכל ממירין וק"ל

גמרא דף ג' ע"א אלא דאיטמי בשרץ וכו' תימא אדמהדר הש"ס אטומאת שרץ דמשמע דבלאו הכי לא הוי מצי לתרוצי. הא הוה ליה לאוקומה נמי בטמא מת דהיינו ראשון לטומאה דאינו מטמא כלי' אלא אב הטמאה אבל ראשון לטומאה אינו מטמא כלים וזה פשוט

ונראה לי ליישב והוא דצריך לידע מעיקרא דקרי לה מאי קרי לה הוה ליה הוא בעצמו לתרץ או בראשון לטומאה או בטמא שרץ. ועוד מעיקרא קודם קושיית מהתם נפקא הוה ליה לשאול דאיטמי במאי עד שידע בהיכא קאי ויעמוד היטב על דבריו אז ישאל מהתם נפקא. ומכח זה מוכרח לומר דכוונתו הוא מדקאמר תנא דמתני' ובטמאין ולא חילק בין אב הטומאה לולד הטומאה משמע דלא שאני ליה לזה השיב לו דאין הכי נמי אפילו טומאה ראשונה דהיינו שנגע בעיקר הטומאה אבל היינו טומאת שרץ. איבעית אימא אף בטמא מת ואב הטומאה וכגון ששחט בקרומית של קנה. אי נמי טעמא דמהדר הש"ס אטומאת שרץ משום דאיתא בזבחים עולא אמר תקע להו ריש לקיש לזקני דרומאה וכו' נטמאו בעלים בשרץ שולח קרבנותיו ושוחטין עליו וזורקין עליו וכו' משא"כ בטמא מת ונראה ממה שכתב הכסף משנה דהכי הילכתא דבטמא מת אין שוחטין וזורקין עליו וא"כ הכא סלקא דעתך אמינא דבטומאת שרץ גזרינן אף דיעבד לא ישחוט. דאי לא תימא הכי אף לכתחילה. לא מתוקמא משום דכל אחד ירצה לשחוט זבחו ויאמר בלבו כיון דליכא איסורא אהיה נזהר ולא אגע ואשחוט זבחי בידי ונתכוון בו כדבעי לי וא"כ כיון דליכא איסורא כל אחד יעלים טומאתו ואף לכתחילה לא מתוקמא מה שא"כ טמא מת דמעיקרא לית ליה קרבן לפי שאין שוחטין וזורקין להם אז דווקא הוא דשרי דיעבד. אבל טמא שרץ אימא דאסור מטעם הנזכר קמ"לן דשרי. אי נמי לאידך גיסא ואמרינן דדוקא טומאת שרץ הוא דהיתירו טומאתו דיעבד אבל טמא מת אף ראשון אימא איפשר שיהיה אסור וטעמא דילמא אתי למיטעי ביום השביעי לטומאתו ויאמר דיום זה דומה לטומאת ערב. דהייני לערב יטבול וכשם דאי הוה טמא טומאת ערב אף שהוא טמא טומאת מת אמרינן שחיטתו כשרה ג"כ ביום השביעי אתי למיטעי דמיחלף ליה טומאת מת בטומאת מת וטומאת ערב בטומאת ערב ואזיל ושחיט ביום שביעי לטומאתו. ואז הוי הסכין אב הטומאה ומטמא הבשר לזה אסרינן אף ראשון לטומאת מת ודוקא טומאת שרץ שחיטתו כשירה דטומאת שרץ בטומאת מת לא מיחלף. איבעית אימא כגון שבדק