חפץ השם קפב

בדין הוראתם כי היכי דליהוי בשגגה אחת דאמרינן לעיל דאי לאו הכי הגם דהוה לן קרא דמחטאתו וכו' אם היו מחולקין בדין מציאות שגגת הוראתם לא הוה אמרינן דמיפטר ומתכפר עם הצבור: וק"ל

שם גמרא חטאתו אשר חטא פי' מיתורא דאשר חטא מפיק לה דהוה ליה למיכתב מחטאתו לחוד אשר חטא למה לי שמע מינה למעוטי אם שגג עם הצבור דפטור דוקא אשר חטא בפני עצמו. ומה דדרשינן לעיל מהאי קרא נמי דפטור אם הורו ועשו הצבור דלא מחייב על עשיית הצבור היינו מיתורא דחטאתו דהו"ל למיכתב על אשר חטא חטאתו למה לי אלא לומר דוקא חטאתו שעשה הוא ולא שעשו צבור על הוראתו: ופשוט

שם גמרא הא כיצד וכו' אומרו האי לישנא דהא כיצד דאינו לשון מיושב הטעם הוא כיון דעל כל פנים חייב להביא בין שחטא בפני עצמו בין שחטא עם הצבור אלא דמשונה הקרבן דהיינו בעצמו יביא בעצמו. עם הצבור יביא עם הצבור. לזה נקט האי לישנא דהא כיצד דמתני' ולא קתני ת"ל אשר חטא דוקא עד שיחטא בפני עצמו דהא אף שיחטא עם הציבור חייב אלא הא כיצד יהיה החיוב הזה וכיצד יהיה חיוב זה וקאמר חטא בפני וכו': וק"ל

שם גמרא פשיטא וכו' ובעי אתויי וכו' סובר הש"ס שלא היתה אלא הוראה אחת בעולם. והורה הוא בפני עצמו וסמך על הוראה ועשה וקמל"ן דהגם דהורו ג"כ ב"ד בענין זה בעצמו דסלקא דעתך אמינא הוראה אחת היא קמ"לן כיון שלא הורה עמהם צריך להביא בפני עצמו הגם שהורו ב"ד אותו מציאות עצמו שהורה הוא להתיר והשתא פריך שפיר בכה"ג חייבין לאתויי המורים מכל ערי המופלא כשבה. או שעירה. ומשני רב פפא שהיו מופלים שניהם ומשום הכי סלקא דעתך אמינא כיון דכולהו הורו בחלב אימא הוראה אחת היא ומתכפר בחטאת צבור קמ"לן כיון שהורה בפני עצמו הוא לבדו במקומו שפיר קרינן ביה אשר חטא דבפני עצמו חטא מבלי הוראת שאר ע' הסנהדרין ובו לבד תלוי החטא לבדו ואין לך אשר חטא גדולה מזו וזה בין אם הורה כשהורו ב"ד אלא שלא ידע מהוראתם. א"נ ידע ולא היה טעם אח' להם בהוראתם ומכש"כ אם הורה ועשה ע"פ הוראתו ואחר שעשה הוא הורו ג"כ הסנהדרין ועשו הקהל ואח"כ נודע להם שטעו בכל הני חלוקות מתכפר לו בפני עצמו וזהו מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות שוגגין וז"ל הורה כהן משיח עם ב"ד ושגג הוא והם וכו' הואיל ולא סמך בשעת מעש' על הוראתו לבדה אלא על הוראתו עם הוראת ב"ד הרי זה פטור כו' עפ"ל מדויק דברי רמב"ם ז"ל משמע דוקא אם הורה עם הצבור ולא סמוך על הוראתו לחודה אבל אם לא הורה עם הצבור והורה לעצמו לחודיה וסמך על אותה הוראה שהורה הוא באנפי נפשיה דחייב הגם שהורו ג"כ ב"ד מה בכך אם הוא הורה לחודיה ולא סמך על הוראתם הרי הוא מתכפר בפני עצמו הגם דהורו ג"כ הסנהדרין ונתחייבו פר סלקא דעתך אמינא דלכייל בהדייהו קמ"לן דמתכפר בפני עצמו ומייתי הש"ס דברי אביי דסובר הפך זה דבעינן שני איסורין ושני מקומות ודחי לה רבא דבהיותם שני איסורין תו לא בעינן שני מקומות ומייתי בפני עצמו והא דבעינן ב' איסורי' פי' דוקא בכה"ג דהורו הוא הכהן משיח והסנהדרין בהוראה אחת כגון שהיו כולם יושבין ויצאה שגגה אחת משניהם בשני איסורין זה בדם וזה באיסור אחר דדכותה באיסור אחד מתכפר לו עם הצבור הכא דהוו תרי איסורי מתכפר לו בפני עצמו. וסלקא דעתך אמינא כיון דהוו כולהו בהדי הדדי ויצתה הוראה מפי הכהן המשיח להתר איסור אחד מאיסורי התורה ומפי סנהדרין נמי יצתה הוראה לאיסור אחר בהדי הדדי והוראה אחת ועון אחד וכאשר מייתו ציבור עליה וראתם גם הוראתו בכלל קמ"לן כיון דהוו תרי איסורי הגם דהוו בהדי הדדי אפילו הכי מתכפר לו בפני עצמו וז"ל הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות שגגות הורה עם ב"ד בשגגה ושגגו הם בדם והוא בחלב אינו מתכפר לו עם הצבור עכ"ל פי' דלא איצטריך לאשמועינן דהוא בחלב והם בדם דאינו מתכפר לו בפ"ע אלא מצד דכיון דהורה עם ב"ד בשגגה דסד"א דהוראה אחת הויא קמ"לן כיון דהא מיהא תרי איסורי אינו מתכפר בפני עצמו דאי הוו תרי הוראות דהיינו שהורה הכהן משיח בפני עצמו פשיטא דהגם דהוי איסור אחד. דמחייב בפני עצמו. ומה דפסק בהא דחלב ודם דהוו תרי איסורי ובש"ס סלקא בתיקו. ותמה הכסף משנה תמיהה פשוט' דהו"ל דפטור ותירץ דמייתו מספק ע"כ רואה אני שהרב לקח לעצמו התירוץ הזה בכל מקום דחזי לרמב"ם דמחייב מתקן בכה"ג ואינו נכון לומר דעל תנאי קאמר והוא ז"ל לא פירש מידי דהוה ליה למימר בפי' דמייתי על תנאי. מה שישב הרב בעל לחם משנה ז"ל לע"ד קשה כיון דאיפשיטא לעיל דכל את"ל פשיטותא הוא וקאמר הש"ס לעיל דאת"ל כיון דאיסורן שוה וקרבנן שוה מצטרף א"כ הרי הוא כאיסור אחד וכפי זה שפיר פשיט לן בעיין דפטור דכיון דהוי איסור א' והורה הוא וב"ד דפשיטא דמתכפר בפר צבו' ולא ירדתי לסוף דעתו של בעל לחם משנה וצ"ע ואיפשר לישב לסברת הרמב"ם ז"ל דסובר דכיון דתלה הכתוב בחטאתו אשר חטא דוקא בפני עצמו וכו' א"כ כל עוד דתלי בהוראת עצמו מחייב בפני עצמו. והכא כיון דהוראתו בחלב והוראתם בדם הגם דהוו כאחד כמו דסובר הש"ס במסקנא לעיל דאת"ל דמצטרפין כיון דאיסורן שוה ואחד הם עכ"ז להא מילתא דחשבינן ליה לא תלה בהוראתו שפיר קרינן ליה אשר חטא ומחייב בפני עצמו. ומה דמסיק הש"ס בתיקו נראה דסובר הרמב"ם ז"ל דמדקאמר סבר אביי וכו' ואמר רבא וכו' דדברי אביי ורבא הוו באנפי נפשייהו דאי הוו ידעו להך ברייתא דאשר חטא דבאומרך תלה בעצמו חייב לא היו אומרים הא דבעינן ב' איסורין וכו' דבשלמא אי הוה דרשינן הא דכהן משיח דפטור בהורא' עם ב"ד מאיזה אופני דרשא אחרת שפיר אלא השתא דתלה הכתוב אשר חטא מצד עצמו כל היכא דהוי מצד עצמו חייב וכפי זה המונח בהכרח דדברי אביי ורבא סברא דנפשם מבלי ראות דברי הברייתא על ההיא סברא קאמר הש"ס פשיטא וכו' ובעי ומסיק בתיקו משא"כ אחר האמת לברייתא דדייק לה מאשר חטאתו לא בעי לן מידי. ועוד הכרח אחר הוא אי לאו קרא דחטאתו אשר חטא למאי דקתני בברייתא הוה אמינא דאפי' הורה כהן משיח חלב הקיבה בכללות הע"א סנהדרין הוה אמינא דחייב פר בפני עצמו ומידי דהוה יום הכפורים דאינו מתכפר לו עם הכללות של צבור ת"ל חטאתו אשר חטא דדוקא בהוראתו לחודיה ולא בהוראתו עם הצבור וכפי זה מהיכא מצינן למימר דגם בהורה לחודיה דפטור אם הורו צבור כדדמי למה שהורה הוא בהא דהוא בחלב והם בדם דילמא דבעינן שיביא פר לעצמו הגם דהוו איסור אחד א"כ הסברא מכרחת דדברי אביי ורבא נאמרו בפני עצמם בלאו דברי הברייתא ואנן כדברי הבריתא קיימא לן וא"ת א"כ כפי זה הוה ליה למיפסק הרמב"ם ז"ל בהורה הוא בחלב הדקין והם בחלב המכסה