חפץ השם קפ

כך וכך הוריתים לנו. לכאורה דבריו צ"ע חדא מאי בעי הש"ס מאן תנא וקא' דלא כר"א הלא לא זו הדר' ולא זו המדה. דברי מתניתא דידן לאו דלא ידעי החטא קאמר אלא דידעי אלא דהודיעום הקהל חטא פלוני הוא דהוריתים לנו ופלוגתא דר"א היא דלא ידעו מהו החטא ומשכחת לה דאפילו ר"א מודה בנדון דידן ומשכחת לה דאפילו רבי יהושיע אינו מודה דהיינו דאימור דאמר רבי יהושע דפטור דוקא בהיכא דאינו יודע החטא בדיוק אבל בהיכא דאתיידע ליה החטא עצמו אפילו מאחרים שפיר דמי דמחייב וא"כ הכא נמי אמרינן דלא כרבי יהושע ואיכא למימר נמי אפילו כר"א אתיא שאני הכא דכתיב ונודעה החטא' דאפילו יודיעו החוטאים אפילו הכי הגם דידע לחטא פטור משא"כ התם גבי ספק חלב ספ' נותר דאפילו ר"י מודה דאי מודיעי ליה חייב

ועוד קשה למה שינה הש"ס מלשון התנא דהוא נקט דכתיב ונודעה החטאת והש"ס נקט דכתיב אשר חטאו עליה באמת כי רש"י ז"ל גבי ההיא דנק' בברייתא דכתיב ונודעה פי' ואמר ג"כ סיומא דקרא דאשר חטאו עליה. וגבי הא דקאמר הש"ס דכתיב אשר חטאו עליה פי' ואמר ג"כ רישא דקרא דכתיב ונודעה החטאת לומר דהכל אחד דרשא אחת היא מנודעה החטאת אשר חטאו עליה. ובאמת כי הוא דוחק ביותר דהו"ל לתנא למינקט כוליה קרא או לימא וכו' מה תאמר דנקט רישא דקרא וכאילו אמר וכו' א"כ גם הש"ס נמי הכי הוה ליה למימר דכתיב ונודעה רישא דקרא דמברייתא משמע מיהא דבעינן רישא דונודעה החטאת א"כ על כל פנים בהכרח להש"ס למינקט ונודעה וכו' ואם רצה לבאר הדבר ביותר מהיכא דרשינן מאשר חטאו עליה הוה ליה לסיומי ולומר ונודעה וכו' אשר חטאו וכו' ולא שיעקר עקר הדבר דקתני מתני' דהוא ונודעה, ועוד קשה לי טובא לפי' זה דרש"י ז"ל א"כ מאי טעמא דרב יהודא אמר רב דקאמרי דלא כר"א פשיטא דשפיר מצינן לאוקומי לה כר"א דהנה תמצא דהתם במתני' בספק חלב ספק נותר קאמר התם דאמר ליה ר"י לר"א והא כתיב אשר חטא בה. ופריך הש"ס ור"א האי אשר חטא בה מאי עביד לה בע' לה פרט למתעסק ע"כ. א"כ דאי לאו הוה דריש ר"א פרט למתעסק הוה בהכרח למעבד כרבי יהושע. א"כ הכא דכתיב ונודעה וכו' אשר חטאו עליה דלית ליה מידי למידרש ולא ראינו שחולק פשיטא דיודה ויודה בפה מלא בזה דפטורין וא"כ מאי טעם דרב יהודה אמר רב דקאמרי דלא כר"א פשיטא דשפיר אתיא כר"א ג"כ. ולא מצית למידחי דאי ר"א יודה לדרשא זו דונודעה החטאת אשר חטאו דפטור כי לא אתיידע החטאת עצמו א"כ הוה גמיר מינה להתם דלא ידע אם חלב אם נותר דפטור ומדמחייב ליה שמע מינה דלא משמע ליה האי דרשא זה אינו דא"כ אחר האמת לרבי יהושע דמיתוקמא כותיה למה איצטריך לקרא דנודעה החטאת כיון דאית ליה ההוא קרא דאשר חטא בה יגמור מינה אלא ודאי דלא למיגמר הא מהא כיון דהוו שנ' מינים הא' החוטאים עצמם והא' ב"ד שהורו ולא חטאו והם שני סוגים ליכא למיגמר הא מהא א"כ הדרא קושיא לדוכתין דילמא ר"א מודה בהא מילתא ומנא ליה לרב יהודה דפליג ואעיקרא דדינא דקאמר מאן תנא מהיכא נולד לו ספק דקאמר מאן תנא

והנלע"ד כי זהו שהוקשה להרמב"ם ז"ל שפירש בדרך אחר בש"ס והוא נכון והכי הוא דתנא במתני' לא קא מפיק מקרא דונודעה החטאת אלא ולא שיודיעו החוטאים דהיינו שתודע החטאת שלא על ידי הזולת כגון שהורו בחלב ושגגו בו ושכחו מה הורו עד שבאו העושים והודיעום איך חלב. פלוני הוא שהורו לו כמו שפירש רש"י ז"ל ושגגו בב' בחלב ודם ואחד מהם בשגגת מעשה וא' בשגגת הוראה דהיכן רמוז הא דב' שגגות. הן אמת דרש"י ז"ל סמיך אהא דקאמר הש"ס דלא כר"א דאמר שגג בספק חלב ספק נותר אבל בברייתא מיהא לא רמיזא מידי. ולזה אתי שפיר דברי רמב"ם שלא היתה אלא שגגה אחת דהורו להם דוק'. ומה דאמר בש"ס מאן תנא פי' דמדקתני ולא שיודיעו החוטאי' משמע דפשיט' ליה דאם נסתפקו מה הורו הגם דידעו ודאי שהורו ושגגו עכ"ז פטורים כל עוד שלא ידעו מה הורו וזהו דקתני ידעו שהורו וטעו מה הורו דמשמע דלא חסר להו אלא ידיעת הדבר מהו שהורו בו וא"כ אי תימא דסברי כר"א משעה שידעו שהורו ושגגו נתחייבו בקרבן. וא"כ מה מועיל שיודיעו אותם אחר כך סמי מכאן הודעה שמודיעים אותם הרי נתחייבו משעה שידעו שהורו אם לא שנאמר בהכרח דסובר תנא דמתני' דפטורין כל עוד שלא ידעו החטא עצמו ולזה סלקא דעתך אמינא כיון שהודיעום הרי ידעו על כל פנים קמל"ן ולא שיודיעו מיתורא דקרא דונודעה החטאת ולזה קאמר מאן תנא ואמר רב יהודה דלא כרבי אליעזר דמחייב ממה נפשך וטעמו דרבי יהודה דסובר דלא קתני ולא שיודיעו החוטאים אלא אחר דסובר בעלמא דפטור מקרא דאשר חטא בה דאי לא תימא הכי קשה עד שיודיעני הכתוב איך הם פטורים אם לא ידעו החטא ואז יאמר ולא שיודיעו ואם עד השתא אין לו בעולם שצריכין לידע החטא מאי מרבה לן שיודיעו דאין לה הבנה דלמאי נפקא מינה שיודיעו או לא יודיעו הרי חייבין הם לזה מסיק רב יהודה דלא כר"א. מדברי הברייתא עצמה ואתא רב אשי ואמר אפילו תימא רבי אליעזר הכא מודה דבעינן שידעו החטא מסיפיה דקרא דקאמר אשר חטאו עליה משמע החטא שחטאו עליו ממש יודע להם ולזה הגם דחלק ר"א עם רבי יהושע התם הכא מודה מקרא יתירא דאשר חטאו עליה דלית ליה מידי למידרש בה ובתר דכתיב עליה דדרשינן מינה שצריך לידע החטא עצמו דרשינן שפיר ונודעה החטאת ולא שיודיעו החוטאים דהו"ל למימר אם הודע אליהם חטאתם כמו שאמר קרא אחרינא או הודע אליו חטאתו ואמרו רז"ל דאפילו על ידי הזולת ומדשינה הכא ואמר ונודעה וכו' משמע ולא שיודיעו ושפיר דלא קשה כל מה שהקשינו וטעמו דרבי יהודה אמר רב הוא דלא סבר להמציא דרשה אחרת שלא הוזכרה בדבריהם ולא בשום ברייתא

אי נמי משמע ליה דשאני מלת בה ממלת עליה דמילת בה שמעינן יותר. דבעינן שידע לחטא עצמו. אבל מלת עליה לא הוי כ"כ כמו בה והשתא אתי שפיר מדוע נקט הש"ס ממלת אשר חטאו עליה והניח מה דנקט בברייתא מונודעה החטאת דשני דרשות נינהו כפי דברי רב אשי לפי מה שפירשתי. והשתא עלו דברי הרמב"ם ז"ל ביישוב אסוגיין כפתור ופרח. ולפירש"י ז"ל יש ליישב ג"כ מה שהקשיתי ודוק. ודע כי בהכרח דראיית רבי יהושע מאשר חטא בה היינו מתיבת בה ולא מיותר דאשר חטא דהא מיבעי לה להא דאמרינן והביאה הרמב"ם ז"ל פרק ג' מהלכות שגגות שהמפריש חטאתו על החלב שאכל לא יבאנה על השבת שחילל שנאמר על חטאתו אשר חטא וכו' לשם חטאו ולא שיקריבינה מחטא לחטא ע"כ הרי דאיצטרך אשר חטא לההיא דרשה והא דרבי יהושע ממילת בה מפיק לה: וק"ל

אלא דקשה לי טובא במה דכתב הרמב"ם ז"ל בסוף פרק י"ב שכתב הורו ב"ד וכו' ונסתפק להם אם שגגו פטור מאשם