חפץ השם קעט

דהוה הש"ס בעי לדמויינהו ולמיפשט הא דרב יוסף לא הוי מצי והוא דעיקר טעמינו דאמרינן בדבר שלם פטורין הוא שאומרו מדבר. אי נמי ממצו' ה' ב"ה וכו' ולא כל מצוה לזה הן אמת בהיכא דהורו לומר אין שבת בשביעית אמרינן שפיר דחייבים דאודי לי דלא הוי עקירת דבר דהרי מקיימין אותו בכל השש שנים והיכי מקרי עקירת דבר והא איתיה דהתורה לא הקפידה על מקצת דבר ויהיה בכל הזמנים ולזה כיון דמקיימין אותו בשאר שנים לא הוו עקירת דבר ושפיר מה שא"כ בכה"ג דחרישה דמיבעיא לן אי הוי כעקירת דבר לכשתמצא לומר דהויא דבר פשיטא דפטורין הגם דאמרינן גבי אין שבת בשביעית דחייבים עדיין אמרינן כהא דחרישה איפשר דהיו פטורים וא"כ היכי מצינן למיפשט הא מהא ולא דמו כלל ע"כ פשיטא לי דהרמב"ם ז"ל לא יתכוון לזה כלל וטעמו דהשמיטה הוא ז"ל מטעם שכתבתי אם יראה בעיני הקורא בספר זה לשם שמים: וק"ל

שם גמרא או שלא היה מופלא וכו' מנלן משמע דמפיק לה דבעינן מופלא מסברא כיון דהוה להו ללמוד ולא למדו וגם לא הספיק לו הג"ש דעדה עדה למיגמר מינה דבעינן מופלא. וראיתי לנפוף ידי על מה שראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ג מהלכות שגגות וז"ל וענין דעד שיהיו כולן ראויין להוראה שנאמר ואם מעיני העדה עד שיהיו להם כעינים ולהלן הוא אומר ושפטו העדה מה עדה האמורה בדיני נפשות עד שיהיו כולם ראויין להוראה אף עדה האמורה וכו' עכ"ל דברי הרמב"ם ז"ל כמעט אין להם הבנה פתח בכד וסיים בחבית. ומה גם כי דבריו ז"ל הם דברי עצמו והם הפך דברי הש"ס דקאמר הכא כידוע לכל קורא בסוגיין והדברים פשוטים. וראיתי לבעל הלחם משנה שתמה על דברי רבינו איך יניח דברי הש"ס ויבאר כדעת עצמו. וגם הראב"ד העלים עין מהשיגו. והעלה הרב בעל הלחם משנה לתרץ דברי רבינו דברים רחוקים ודחוקים שאין הדעת מקבלתן ופשיטא לי שאין כוונת הרמב"ם כדבריו ופשוט לכל קורא יע"ש

ואני אומר כי דברי רבינו פשוטים הם ומיושבים והיא דקודם כתב רבינו התנאים הצריכין להתחייב ב"ד בהוראתם פר והם התנאים דבעינן שיהיו סנהדרי גדולה ושיהיה שם מופלא ושלא יהיה בהם גר או ממזר או נתין וכו' והדר הביא רבינו ראיה אכל חדא וחדא. מנא לן ואמר על מה דאמר דבעינן סנהדרי גדולה שנאמר עדת ישראל וכו' ומנין דעד שיהיו כולן וכו' שנאמר ואם מעיני העדה וכו' ולכאורה קשה מדוע רבינו לא הביא ראיה למה דאמר גם כן דבעינן עד שיהיה שם מופלא מנין והשמיטה וכאשר הביא מנין לתנאי הראשון שהזכיר דבעינן עד שיהיו סנהדרי גדולה והביא ג"כ ראיה לתנאי ה"ג דבעינן עד שיהיו כולן ראויין להוראה מדוע השמיט ראיה לתנאי שבאמצע התנאים הנז' שהוא דבעינן מופלא מדוע לא הביא מנין ג"כ אלא ודאי דרבינו ז"ל במתק לשונו הביא ג"כ ראיה דמינה שמעינן דבעינן עד שיהיה שם מופלא במ"ש עד שיהיו להם בעיני' שהוא המופלא שהוא עיני הסנהדרין וסיי' לגזירה שוה להא דבעינן שיהיו כולם ראויים להוראה כמו שכתו' בש"ס ונשאר לנו לדעת למה לא כתב טעם הכתוב בש"ס ובקש דרך לעצמו וזה אינו מן הראוי. ולזה בקשתי ומצאתי און לי מדברי הירושלמי שכתוב בהדיא וז"ל מתני' וכו' מעכב אלא מופלא של ב"ד וכו' דכתיב אם מעיני העדה מי שהוא עשוי עיניו לעדה ע"כ הבט וראה כי הם דברי רבינו עצמם שכתב עד שיהיו להם עיניים דהיינו המופלא. ולזה נתכוון הרמב"ם ז"ל להביא ראיה מנין שעד שיהיה מופלא שכתב בתחילת דבריו. ופשוט. ואל תתמה האיך הניח הרמב"ם ז"ל טעם המובא בתלמוד בבלי ובחר לו טעם הירושלמי ותמיד לא אזלינן בכל הלכותינו אלא לשיטת התלמוד בבלי הטעם הוא כיון דלא נפקא מינה מידי לענין דינא בחר רבינו טעם היותר נכון שכתוב בירושלמי ודוק. דתו לא מידי בדברי הרמב"ם ז"ל ונכון

שם רש"י בד"ה או שלא היה וכו'. וקשה לי מפני אין ראוי להוראה וכו' ע"כ. ונלע"ד דטעמו דרש"י ז"ל דקא קשיא ליה הוא להיות דמשמעות התנא היא דהגם דאית ליה לזקן בנים כיון דעמד מלד' תו לא הוי ראוי להוראה ולזה קא קשיא ליה למה תלי ליה הטעם מצד שאינו ראוי לבנים והא אית ליה. ואי משום זקנותו לא היה ליה למתלי טעמא משום אין ראוי לבנים דהא אית ליה בנים: ופשוט

שם רש"י ד"ה והתם מנא לן וכו' והואיל ומצינו דעדה האמורה כאן וכו' עכ"ל לא ידענא לכאורה כוונת רש"י ז"ל בזה שאומר הואיל דהא נפקא בתר הא דמשמע דאי לאו הכי לא הוה אמרינן הא דסנהדרי גדולה ולמה לא הרי דרשא זו דסנהדרי גדולה מפקינן לה לקמן מאומרו ישראל ולא עדת שבט ומאי כוונתו ז"ל באומרו הואיל מי תלה הא בהא. ועוד מה ענין זה לכאן. ונראה דכוונתו דהוקשה ליה והא כיון דאמרינן דבעינן סנהדרי גדולה ופשיטא לן דסנהדרי גדולה בעינן דכולהו הוו כשרים מאתך בדומין לך א"כ תו למה איצטריך לגזירה שוה דעדה עדה. לזה פירש"י ז"ל ואמר הואיל ומצינו וכו' פי' דלא גמרינן דבעי' סנהדרי גדולה אלא בתר דמצינו דעדה דהכא כולן ראויין להוראה משא"כ אי לאו דמצינו דעדה דהכא כולן ראויין מגזירה שוה לא הוה אמרינן דבעינן סנהדרי גדולה והוה דרשינן עדת ישראל להא מילתא דבעינן כולהו ראויים להוראה ולא הוה מצריכינן סנהדרי גדולה משא"כ השתא דהא מילתא דכולהו ראויין להוראה מפקינן לה מג"ש אייתר לן עדת ישראל למידרש מינה ולא עדת שבט דבעינן סנהדרי גדולה. וזה פשוט

דף ה' גמרא תנו רבנן ידעו שטעו וכו' ת"ל ונודעה החטאת ולא שיודעו החוטאים וכו' פי' קרא יתירא קא דריש דמיותר הוא ונודעה החטאת אשר חטאו עליה דלא הוה למימר אלא והקריבו הקהל ודריש ונודעה החטאת אשר הורו בה מדאמר החטאת אשר חטאו עליה ולא החטאים וכו'. ומדאמר חטאו ולא אמר ונודעה החטאת אשר נעלם בה משמע נמי דאתא למימר שני שבטי' מביאין ב' ריבוי השבטים מביאין ריבוי הקרבנות חטאו והקריבו ובזה אתי שפיר דלא תיקשה דמדברי רש"י ז"ל משמע דבעינן ג"כ חטאו עלי למידרש ולא שיודעו החוטאים. ואיצטריך קרא למכתבה למלת חטאו כדי שיאמר עליה. וא"כ מהיכא קא מפיק תנא לשני שבטים מביאין שני פרים כיון דחטאו איצטריך למיכתב כי הכי דלימא עליה. ובזה שפיר' אתי שפיר. ואתי שפיר ג"כ מה דקשה ממה דקאמר לקמן שאני הכא דכתיב אשר חטאו עליה. וק"ל. וזה לשיטת רש"י ז"ל אבל לפי' הרמב"ם מהלכות שגגות ראיתי לישב הסוגיא לשיטתיה שכתב בפרק י"ד מהלכות שגגות שכתב וזה לשונו ב"ד שהורו בשגגה ושכחו עצמו של חטא שהורו אעפ"י שיודעים בודאי שחטאו ואעפ"י שהעם מודיעים אותם ואומרים להם בכך וכך הוריתים לנו פטו' הם וכו' עכ"ל משמע מדבריו כי הוא גריס בברייתא ולא שיודיעו החוטאים פירו' שיאמרו