חפץ השם קעח

ופטורים שהורו מאי פריך אדשמואל הלא גם לדידיה בלאו דברי שמואל בהכרח לאוקומי המשניות דשומרת יום ודהשתחויה שלא כפשטה דהיינו לחלוטין ומאי פריך במילתא דאיהו נמי מוקי להו הכי אי תימא דלדעת סתמא דתלמודא דהוי ככל הגוף אלא ודאי דלדעת הש"ס להלכא דלא הוי ככל הגוף וחייבין אלא מטעם הא דשמואל דחיק לאוקמייהו בהכי כי היכי דתיהוי במילתא דצדוקים אינם מודים בה ופשוט. וגם ממה דפריך אדרב יוסף משמע הורה לדעת כי סובר כדעתיה בהא מילתא דלא הוי ככל הגוף אשר על כן כיון דסתמא דתלמודא גילה דעתו דסובר בהא מילתא דלא הוי ככל הגוף ולא מוקי להנהו משניות כדשניין אלא לשמואל ולעולם לסברת הש"ס פשיטא ליה בסברתו דלא הוי ככל הגוף בלאו ראיה ממתני' ולזה פסק הרמב"ם ז"ל במלאכה אחת ממלאכת שבת דחייבין ואפשר לומר דנתכוון לזה הכסף משנה ודוק. וההיא דחרישה כללה הרמב"ם ז"ל במה שכתב פרק י"ד מהלכות שגגות וז"ל לעולם אין ב"ד חייבין עד שיורו לבטל וכו' בדברים שאינם מפורשים בתורה ומבוארים וכו' כיצד שגגו וכו' להשתחות לע"ז וכו' או להוציא וכו' הרי אלו כמי שעקרו כל הגוף וכו'. עכ"ל והחרישה בכלל דברים המפורשים היא וטעם הרמב"ם ז"ל בכלל האי דינא דאין מפורש בתורה ומבואר בהדי' דינא דכל הגוף נתכוין למה שפירשתי בד"ה אמר רב יהודא אמר שמואל וכו' דלא אמר שמואל האי מילתא דצדוקים מודים אלא בתר דאמרינן מדבר ולא כל דבר ופשוט. ונראה עוד לומר לסברת הרמב"ם ז"ל דסובר הוא דבעית רב יוסף הכי היא מדלא בעא אלא בחרישה ולא בעא סתם באב מאבות מלאכות שמע מינה דכוונתו היא. הן אמת דבהיכא דהורו להתיר אב מאבות גם רב יוסף מודה ויודה בזה דלא הוי כל דבר וחייבין וקא בעי בהיכא דהורו להתיר מילתא דהוי מבוארת בקרא כהאי גוונא דחרישה דאפילו צדוקים מודים בה וכתיבה בהדיא בתורה ועקרו לה פי' לאו מצד דצדוקי' מודים בה היא דבעי הא פשיט' דפליג אדשמואל אלא הכוונה הוא כיון דהויא מילתא כתיבה הגם דהויא פרט אחד כה"ג אימא דשפיר שייך למיקרי ליה דבר ועליה קאי נמי מדבר ולא כל דבר דדבר עבדיה רחמנא ככתוב ודוקא בשאר מלאכות שבת אמרינן דהוו כולהו מקצת דבר דכולהו הוו בכלל לאו אחד דלא תעשה מלאכה מה שא"כ הא דחרישה דהויא דבר בפני עצמה דקרא דבר דבר דבחריש ובקציר תשבות מהו אי אמרינן דדבר הויא או סוף סוף מקצת מקצת דבר היא לגבי שבת. וכפי פירוש זה מודה רב יוסף ג"כ בשאר אבות מלאכות דחייבין כמו שפסק רמב"ם אלא דצריך לומר דמה שפסק רבינו אב מאבות היינו חוץ מהחרישה וראשון נראה עיקר וכפי מה שהעליתי בפי' הסוגיא יהיה פי' דברי רש"י ז"ל שפי' בד"ה בעי רב יוסף וכו' לא מבעיא ליה לרב יוסף בדבר דאין הצדוקים מודים בו כלל וכו' על זה האופן פי' דאינו צריך לחיובי עד שיהיה דבר דאין צדוקים מודים בו אלא דבכל גוונא חייבין ולא בעי ליה כלל שתהיה אין צדוקים מודים אלא הדבר תלוי בביטול מקצת וכו' והגם דקצת דחוק עכ"ז אתי מדויק אומרו מלת כלל ודוק. דאתי מדיוק כפי פירוש זה. ויתישב עוד מאופן אחר ודוק

אלא דעדיין נשאר לי ספק אחד לענין דינא אחר האמת בהיכא דהורו בדבר שאין הצדוקים מודים בו והוא עקירת דבר כל הגוף מהו מי אמרינן הא מיהא הוי דבר שאין הצדוקים מודים וחייבין או דילמא הרי הוא דבר ורחמנא אמר ותלה הדבר במקצת והא לאו מקצת הוא ופטורים וכגון שהורו להתיר ה' עינויין של יום הכיפורים דהוי עקירת הגוף דכל מה שאמרה לנו התורה עקרוהו והוה ג"כ דבר דאין צדוקים מודים דהם סוברים ועניתם את נפשותיכם היינו שעולים ויורדים בראשי ההרים ומעלי משא ומסגפים עצמם כבהמות ואוכלין ושותין ורוחנים וסכים ומשמשים מטותיהם אלא דמצערים גופן באותה הטירחה הגדולה באופן כי לדידן ולתורתינו האמתיית דמה שאמר הכתיב ועניתם את נפשותיכם היינו ה' עינויין כולן נעקרו בהוראתם והויא ג"כ אין צדוקים מודים. ואיפשר לומר דכיון דאינו מבואר והצדוקים אינם מודים בו וטעו והורו הגם דעקריהו לדבר עכ"ז הסברא נותנת כיון דהוו דבר דיכול להתעלם חייבין והגם דתלי הכתוב הדבר במקצת דבר ולא כל דבר עכ"ז אמרינן דמסרה התורה הדבר ביד חכמים כאשר יראה להם דהרי מקצת דבר עצמו דאמרה התורה דחייבים אפילו הכי אמרו חכמים ז"ל אם הוא אותו המקצת מילתא דצדוקים מודים בו. אפילו הכי שהוא מקצת פטורים הכא נמי בדבר שלם אם צדוקים אינם מודים בו חייבים ולא תיקשה א"כ כפי זה למה תלו חכמים דרשא זו דדבר ולא כל דבר או מצות ולא כל מצוה באופן דרשא זו. דמקצת מצוה ולא מצוה כולה הכי הוה להו למימר ולמידרש קראו מדבר ולא כל דבר פי' יש לך דבר שחייבין ויש לך דבר שאין חייבין וכו'. וזהו מקצת דבר והיינו בהיכא דצדוקים מודים פטורין בין הוי דבר שלם או מקצתו ובהיכא דאין צדוקים מודים הגם דהוי כל דבר דהיינו דבר שלום שעוקרים כל הגוף חייבין והדבר תלוי במבואר ומפורש וזהו שמיעט הכתוב במ"ם דמדבר וכדומה ולמה תלו חכמים הענין בדבר שלם ובמקצת דבר י"ל דטעם דתלה הענין בדבר שלם וכו' הוא להיות דמסתמא כך הוא עיקר הדבר לא יהיה נעלם וזיל קרי בי רב הוא ולא שכיח שיהיה הא דכולו ולא הוו צדוקים מודים ואין הכי נמי אי הוו חייבין בזה נקטו חכמים בלשונם מקצתו ככולו ולעולם הדבר תלוי דוקא בזיל קרי בי רב אם צדוקים מודים וכו' וא"כ כפי זה אם הורו ב"ד לעקור חמש עינויין של יום הכיפורים חייבין על הוראה זה דפשיטא שהתורה לא אמרה דבריה חוקה מבלי טעם דדבר שלם ולא מקצת דבר אלא מטעם דלא הוי שוגג דבר שלם וזהו עיקר הטעם ובאומרך כן לא שנא. והם אמת דמדברי הרמב"ם ז"ל משמע בהיפ' ממה שכתבתי ממה שכתב הוא ז"ל ברי' פרק י"ד ב"ד הורו לעקור גוף מגופי התורה וכו' פטורים וכו' ע"כ ולא חלק כלום וגבי מקצת חלק אם הוא מבואר ומפורש בתורה או לאו משמע דברישא בכל הגוף בכל גוונא פטורין ובהכרח לומר לסברתו ז"ל דסובר כיון דאיכא עיקר הדבר בתורה לא הוי שגגה ולא עבדינן חילוק אלא במקצת וטעמו משום דקתני במתני' טעם הדבר במצוה ובמקצתה. ואין ידיעתינו מכרחת לגבי ידיעתו של הרב ז"ל: ודוק

שם גמרא בעי רבי זירא וכו' פירוש הרב בעל לחם משנה לדרכו של הרמב"ם ז"ל דטעם דהשמיט להא דרבי זירא מההלכות דבעיא זו היא בעיא עצמה דבעו רב יוסף ושקולין הם דגם הכי עוקרין לשביעית לגמרי ע"כ. ולא נהירא לפי עניית דעתי דלא יס"ד דיסבור כן רבינו ז"ל חדא דאיך יהיה דהש"ס דמפשיט להא דרבי זירא מדוע סלקא ליה בעיא דרב יוסף בבעי' ותוך כדי דיבור מפשיט להא דרבי זירא מהאי דנביא שנתנבא והוה ליה למיפשט נמי בעיא דרב יוסף ועוד הדימוי שדימה הרב בעל לחם משנה ז"ל להא דרבי זירא לבעיא דרב יוסף מחילה מכבוד תורתו איך ידמו בעולם והגם דאי הוי במציאות