חפץ השם קעז

בש"ס ומה שדחה לזה בעל הלחם משנה אפרשנו לקמן בס"ד באופן כי רב יוסף דלא כשמואל ורבי זירא כפי מה שישבתי פעם שנית דלא כשמואל ואל ירע בעיניך לומר היכי מצי למידחי רב יוסף כדשניין אי לאו דסובר כשמואל. בשלמא לשמואל דאית ליה ודאי ההיא סברא דקאמר דדבר שהצדוקים מודים בו לא הוי שגגה מכח סברא זו דסובר בדעתו מפיק למתני מפשטא דידהו ולזה גם רב יוסף אי אמרינן דסובר כותיה דשמואל מוקי ליהו מכח אותה הסברא דצדוקים מודים כדשניין אלא אי אמרינן דלא סבר רב יוסף כדשמואל א"כ למה מוקי למתני' בהפך מפשטא דידהו והוא עצמו לית ליה סברא חזקה וחתוכה אלא איבעאי הוא דמבעיא ליה ודאי דמצי לאוקומי מתני' כפשטה ולמיפשט הבעיא מלהניח בבעיא ודחקינן מתנית'. זה אינו דכל עוד דמצי למידחי כיון דהסברא שקולה דחי והבט וראה ראיה לדברי ממה דקאמר הש"ס בדף זה עצמו דקאמר הש"ס וז"ל תפשוט הא דבעי רמי בר חמא מדקתני שוגגין ועשו מזידין ודחי סתמא דתלמודא דמתניתי' איידי וכו' וכדי נסבה דהגם דמצי למיפשט מוקי למתניתין ביתור דכדי נסבה ולא פשיט מילתא דאיבעיא ליה הכי נמי הכא דחי רב יוסף כדשניין הגם דלא סבר כדשמואל. ובאמת דקשה ממה דקתני לקמן תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה אמרו הורו בדבר שהצדוקים מודים פטורים וכו' עכ"ל הרי לך ברייתא פשוטה כדשמואל דאם צדוקים מודים פטורים וא"כ הוה ליה להש"ס לאותביה לרב יוסף דפליג אדשמואל מהך ברייתא דרבי ישמעאל ואיכא לדחוק ולומר דאיפשר דבתנא דרבי ישמעאל לא קתני בהדיא הא דצדוקים מודים אלא טעמא דמצריך שיהיה שם מופלא משום דמחוסרי ידיעה נינהו והא דקאמר דצדוקים מודים הם דברי רב ששת והש"ס כייל להו דבעיקר טעם המשנה הכל אחד ובהא מילתא דהיה להם ללמוד ולא למדו יסבור כן רב יוסף בטעמא דמתני'. ועוד נראה לומר דאין הכי נמי דמהאי ברייתא דרבי ישמעאל מצי למיפרך הש"ס אדרב יוסף אלא דלהיות דלרב יוסף לא גילה סברתו בהדיא לא פריך הש"ס וכיוצא בזה ראיתי לרבותינו שמתרצי' אי נמי דלא חש הש"ס לאותביה דכבר מסיק הש"ס כותיה דשמואל בהא דצדוקים מודים דפטורים ולא טרח הש"ס לסברא דלא הוי מסקנא לדידיה ולא הויא הילכתא דלמאי נפקא מינה וטעמא דקא פריך מהנהו משניות דשומרת יום כנגד יום ודהוצאה ודהשתחויה משום דמשניות סדורות פשוטות נינהו ודרך הש"ס להקשות להאמורא כי פשיטא שלא נעלם ממנו המשנה והוה ליה לידע אותה ומאי בעי אעיקרא דדינא ודרך הש"ס לידע איך האמורא לא ידע המשנה מה שאין כן לאטרוחי ולפרוך מהברייתות להעמיד הסברא אי לא הויא הילכתא לא מטרח למיפרך הש"ס וזה פשוט וא"ת סוף סוף במה יישב רב יוסף מתני' מאי טעמא דהצריכא מופלא בשלמא הבריית' אמרינן שלא ידעה אלא מתני' בהכרח לידע טעמא דמצי שפיר למיהב טעמא דהיה להם ללמוד וכו' הגם דלית ליה הא דצדוקים מודים סברא היא ונראה עוד לומד דהוא יתרץ טעמא דמתני' כמו שכתב הרמב"ם ז"ל דכתיב מעיני העדה עיני העדה הוא המופלא שבבית דין ועיין מה שאפרש בסמוך דאיך פסק היפוך הש"ס בס"ד באופן דרב יוסף מיהא מצי' למימר דסבר טעמא דמתני' מטעם קרא דמעיני העדה ועוד נראה לומר דטעמא דלא פריך הש"ס כדרב יוסף מההיא דרב ישמעאל משום דלא מתניא ביה רבי חייא ורב אושעיא וכל ברייתא דלא מתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא לא סמיך הש"ס למיפרך מיניה וכו' אסיקנא כל ההויה הני טעמא דאין הוכחה דרב יוסף סובר ומודה דבעינן אין צדוקים מודים מהא ברייתא וממה דלא פריך הש"ס מינה והגם דהוו דחיית דחוקות עכ"ז כי היכי דלא תיקשי כל מה שהקשינו אי אמרינן דסובר רב יוסף דבעי' דיורו במילתא דאין צדוקים מודים שפיר דחקינן ומשנינן חד מכל שנייא

והשתא כפ"ז יערב לחכך ג"כ מה שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות שגגות וז"ל או שעקרו אב מאבות מלאכות והורו שאינה מלאכה הרי אלו חייבין. וכתב הכ"מ ז"ל וזה לשונו שעיקרו אב וכו' יש לתמוה עליו דהא בעיא דלא איפשטא היא שם והוה ליה למיפשטה לקולה ואפשר לדחוק שיתנו על תנאי אם אנו פטורים זו נדבה וכו'. ועוד יש לומר דהש"ס בעי למיפשט' מתלת מתני' והשואל דחה ולא שבקינן מה דבעה הש"ס למיפשט משום הנך דחויי עכ"ל

ולעד"ן דדברי הכסף משנה ז"ל דחוקים וכמעט לא ירדתי לסוף דעתו כמו שפירש בדוחקו הראשון דמייתי על תנאי מלבד שהוא דוחק. ועוד בכל מקום דאיכא ספיקא כגון הני בעיות דלעיל הוה ליה להרמב"ם לפסוק דמביאין על תנאי. וקשה עוד מההיא דפסק הרמב"ם גבי אכל חצי זית כשהוא הדיוט ונתמנה וכו' הרי זה ספק דמשמע מספק פטור ולמה לא יחייב להביא מספק באופן כי הוא דחוק ביותר וליכא למיסמך אדידיה אפילו בתורת דחייה. וגם מה שדחה עוד כיון דהש"ס בעא למיפשטה סברת הש"ס היא דמיתוקמא ולא דחיות דדחי לסברת רב יוסף גם לזה קשה טובא אחר המחילה ממעלתו של הרב ז"ל הרי כבר הודה הש"ס לדברי שמואל והוכרח לאוקומי להנהו תלת משניות כדקאמר הכא הש"ס דהיינו כדשניין באופן דדחיית הש"ס לסברת רב יוסף היא בהכרח בלאו הכי הכי מוקמינן להו להנהו משניות. מה תאמר דהש"ס לא סבר להנהו דחויי ולשמואל דוקא הוא דדחי הכי והש"ס לא סבירא ליה הנהו דחויי. ויגיד על זה. מדקא פריך הש"ס מנייהו אליבא דרב יוסף גילה דעתו דלא סבר להנהו דחוייא דשמואל. א"כ קשה הרי הש"ס בהדיא פליג אדשמואל וסובר דהנהו תלת משניות כפשטן והגם דצדוקים מודים אפילו הכי חייבים וכפי זה למה פסק הרמב"ם ז"ל בזה הפרק עצמו וז"ל הורו שמותר להשתחוות לע"ז וכו' או להוציא מרשות לרשות וכו' או לבא על שומרת יום כנגד יום הרי אלו כמו שאמרו אין ע"ז בתורה אין נדה בתורה אין שבת בתורה שפקרו כל הגוף עכ"ל וזה הפך סתמא דתלמודא ופשיטא דלא מצי למיפסק הפך סתמא דתלמודא ומה גם דבכאן פסק בהא מילתא עצמה כסתמא דתלמודא דמוקי כפשטא דמתני' הפך כדשניין וקשה דידיה אדידיה. ודברים אלו אין כדי לאומרם אי הוו כוונת הרב כפשטן

ובמה שפירשתי אתי שפיר דברי הרמב"ם ז"ל כפתור ופרח והוא דרב יוסף פליג אדשמואל בהא דצדוקים מודים מההכרחות שהכרחתי. וכבר פסק רבינו כשמואל במילתא דצדוקים מודים דפטורים ב"ד שהורו וא"כ בהא דחרישה פטו' מטעם דצדוקים מודים כשמואל ובהיכא דהוי נדון דלא הוי זיל קרי בי רב דלא מודו צדוקים הגם דהויא מילתא כהא דהורו להתיר אב מאבות מלאכות הוכחתו דרמב"ם היא דממה דפריך הש"ס אדשמואל מהנהו תלת משניות. וממה פריך ג"כ הש"ס אדרב יוסף לסברתיה דסובר רב יוסף הפך שמואל דבהכרח דסובר הש"ס דלא הוי כעקירת כל הגוף והוא אי תימא דסובר הש"ס אם הורו לעקור מלאכה אחת שהוא בכלל כל הגוף מקרי