חפץ השם קעו

בחרישה אלא אי הויא ככל הגוף או לא הגם דהוי מילתא דצדוקים מודים בה לית לן בה כך הבין הש"ס. ולזה פריך שפיר מהנהו משניות דבשלמא לשמואל להיותו סובר ההיא סברא בדעתו פשוטא דבהיכא דצדוקים מודי' פטורין לזה שפיר מוקי מתני' כדשניין משא"כ לר"י דאיבע' מיבעיא לי' ומסתפק' ליה ספק' בעלמ' והתנן וכו' דמפשט' דמתני' מוכח דלא הוי ככל הגוף ומאי מסתפקא ליה והיינו דוקא כיון דלא סבר כדשמואל משא"כ אי הוי סבר כדשמואל פשיטא דמעיקרא לא הוי הש"ס פריך מידי פש פשיטא דבלאו האי בעי' קושטא דמילתא מוקמינן להנהו שלש משניות כדשניין ושפיר. וטעמיה דהש"ס דסבר הכי בדברי רב יוסף דפליג אדשמואל ואמטו להכי פריך מהנהו משניות היינו מדתלה הבעי' ונקט חריש' והחרישה היא מילתא דצדוקים מודים בה משמע ליה להש"ס דכל עצמו דרב יוסף דנקט חרישה לא אתא אלא לשלול ההיא סברא דצדוקים ולומר דלאו מידי עביד הא דצדוקים מודים והגם דכתיב ב בהדייא לית לן בה וזה היפך דברי שמואל דהרי חרישה בהדיא כתיב בחריש ובקציר תשבות וא"ת דמקרא זה אין ראיה דהוי מילתא דמפורש' בהדיא משום דמצי' לאוקמי לאפוקי שבועות שאין בה שבת כדרבי זירא דבסמוך ומה דמזדהרי בה צדוקים בחרישה לאו משום קרא דבחריש וכו' אלא כמו שפירשתי בתחלת הדיבור ולא הוי הא מילתא שמודים בה וכו' וא"כ מנא ליה להש"ס דרב יוסף סובר הפך שמואל ולא בעי דהורו במילתא דאין צדוקים מודים בה כההיא דשומרת יום וכו'

ונראה לומר דסובר הש"ס דהגם דאמרינן כהאי דרבי זירא דבחריש ובקציר תשבות היינו זמן חרישה וקצירה עכ"ז אמרינן נמי דתשבות מן החרישה קאמר כפשטיה דקרא דאל"כ הוה ליה לקרא למיכתב בשש שנים תשבות או באופן אחר ולמה לא תלה הדבר אלא בחריש וקציר אלא המכוון הוא בחריש ובקציר תשבות מהם לא תחרוש ולא תקצור למעוטי שבועות דמעיקרא ליכא לא קצירה ולא חרישה לא בחול ולא בשבת דאין כאן שבות בה כלל באופן דעל כל פנים איסור חרישה איכא בעולם ודוק. ונראה עוד לומר דגם רבי זירא אזיל לשיטת רב יוסף ופליג אדשמואל ולא בעי אין צדוקי' מודים תדע לך דרבי זירא פליג דהא או אמרינן דיודה שמואל להא דרבי זירא א"כ מאי פריך הש"ס לעיל אדשמואל מההוא דהוצאה בשבת בפרט דפריך ואמאי והרי הוצאה כתובה דכתיב לא תוציאו משא ביום השבת ע"כ מאי פריך מקרא דלא תוציאו משא דילמא ההיא מיקמי' ליה בטירחה ובעבוד' הוא דקאמר דאסור אבל בהוצאה כל דהו דילמא דשרי דהסברא נמי נותנת שלא לחייב אמלאכת הוצאה תדע שהרי כתבו התוספות ז"ל במסכת שבת דהוצאה מלאכה גרועה וכו' יע"ש וא"כ כל עוד דמצינן לאוקמ' בגריעותא שפיר דמי וקרא דלא תוציאו וכו' מוקמינן ליה במלאכה אחרת וכמו שפיר' ועוד תדע דמסכת שבת מהדר הש"ס ובעי הוצאה גופא מנל"ן דאסורא ומשני דכתיב ויעבירו קול במחנה וכו' וגמר ג"ש דהבערה העברה וכו' ומדקמהדר לג"ש שמע מינה דאין ראיה כל כך מהאי קרא הגם דמפורש בה בהדיא לא תוציאו משא ביום השבת וא"כ הכי נמי אין הצדוקים מודים מקרי ולא גרע מטעות שיטעו בהאי דחריש וקציר תשבות והא אדרבה יותר שייך בה. ואי תימא דרבי זירא מאי פריך הש"ס אדשמואל אלא ודאי כיון דפשטי' דקרא הכי משמע שפיר מיקרי צדוקים מודים בה ואם איתא לדרב זירא לא משכחת מילתא דצדוקים מודים בה וההיא דהוצאה תוכיח. אלא נראה דגם רבי זירא לית ליה ההיא דשמואל וקיים כסברת רב יוסף. ומה דמפשיט ליה הש"ס מההיא דנביא שהתנבא וכו' דמשמע דסבר לה הש"ס משום דנפקא מינה לאופן אחר דלא הוו צדוקים מודים ולעולם להא מילתא דחריש פטורים בכל גוונא דהויא מילתא דצדוקים מודים דצדוקים לא דרשי האי דרשא והראיה דצדוקים לא דרשו הא דאין שבת בשבועות מדוקדק לשון בעי דרבי זירא דקאמר במאי טעו בהדין קרא, ואי תימא דצדוקים כך סוברים הכי הוי ליה לומר בעי ר' זירא טעו כצדוקים בהאי קרא דבחריש ואמרו אין שבת בשביעית וכו' ומדקאמר במאי טעו משמע דעתה ממציא טעות בעולם ואי איתא כצדוקים לימא ליה בהדיא מה תאמר דלא ידיע לן אי טעו צדוקים אי לאו א"כ מאי בעי הוה ליה למינדע אעיקרא דדינא אי מודו בה צדוקים אי לאו. אי מודו בה דאפילו בשביעית איכא שבת פש פשיטא דפטורים מצד דאפילו צדוקים מודים ואי לא מודו ועבדי דרשה זו אז חלה הבעייא ומ"ט בעי קוד' שידע א' מודו אי לאו דמשכחת לה דמודו ואין בעייא זו בעולם ובהכרח לא מצית לשנוייא אלא דפשיטא ליה דצדוקים לא מודו בשבת בשביעות א"כ הכא הוה ליה למינקט בבעיא הורו דאין שבת בשביעית וכו' כצדוקים דטעו בקרא דבחריש וכו' ודוק. דמלשון הבעייא משמע דרבי זירא המציא מציאת הטעות בעולם ואי תימא דצדוקים כך הם סוברים לא הוה נקט הכי אלא ודאי דרב זירא לית ליה הא דצדוקי' מודים והגם דיאמרו שבת בשביעי' אפילו הכי חייבין ן ב"ד אם הורו דאין שבת בשביעית והוא הפך שמואל ולא מצית לשנויי דלא אמרינן דבהיכא דצדוקים מודים פטורים אם הורו אלא אם הוא במילתא דליכא שום דמיה בה כלל אבל במילתא דאיכא למיטעי עוד בה כהא דבחריש וכו' הגם דצדוקים מודים מה בכך אם יכולין לטעות מיקרי שגגה וחייבין ויודה ג"כ בזה שמואל זה אינו חדא הרי גם ההוצאה יכולין לטעות בקרא דלא תוציאו משא דוקא כמו שפירשתי. אבל הוצאה כל דהוי מצו למיפטר בה וא"כ מאי פריך אדשמואל לעיל. ועוד קושיא אחרת א"כ מדוע תלו הדבר בצדוקים מודים או אין מודים הוה להו לתלות הדבר אם הוא מבורר כל כך דאין שום אדם יטעה בו דאין השיעור בדעת הצדוקים דהלא גם דצדוקים מודים לפי דבריך מקרי שגגה כהא דבחריש ובקציר וא"כ מאי אהני לן צדוקים. ועוד בהכרח דלא אתא שמואל למיתלי הדבר בצדוקים מודים אלא לומר דהגם דשגגו וטעו באיזה אופן בעולם לא מקרי שגגה אם צדוקים מודים דאי לא תימא הכי הלא פשיטא כיון דבעלי הוראה הם הסנהדרין פש פשיטא שלא יטעו בלי ישוב המקרא באיזה אופן טעות ולא משכחת שיורו עד דמיישבו למקרא ואם כן תמיד כך הוראתם ואפילו הכי קאמר שמואל דלא הוו טעות ושגגה אלא בדבר דאין צדוקים מודים בו אבל בדבר דצדוקים מודים הגם דטעו וישבו המקרא על נכון כפי טעותם כהא דבחריש וקציר בזמן דאיכא חריש וכו' אפילו הכי פטורים א"כ בהכרח מכל הני מילי מעלייתא דכתיבנא פשיטא דאי לא דרשי צדוקים הא וסברי דשבת בשביעית והורו ב"ד לאין שבת בשביעית פשיטא דפטורין כפי סברת שמואל וזה פשוט ומצאתי ראי' לכל זה דהרמב"ם ז"ל לא פסק להא דרב זירא כלל לא הביאה בפסקיו ומאי טעמא אלא כיון דפסק כשמואל ורבי זירא לית ליה דשמואל ממילא ליכא למיחש לבעיית רבי זירא ואי לא תימא הכי פשיטא דתיקשה מדוע השמיטה הרמב"ם להא דרבי זירא כפי מה דאיפשטא