חפץ השם קעה

דלגבי הא מילתא אם הוי רובא דהוראה יספיק דרובא ככולא ולגבי הא מילתא מיהא אם הורו רוב הע"א שהיו שם והלכו ועשו על פיהם פטורים הא איכא רובא דע"א קמל"ן דבעינן כל הע"א כדינם כמו כולם ולהכי תמצא התם נמי בההיא משנה דקתני דגר וממזר ונתין פסולין. והרי פשיטא דפסולין נינהו בסנהדרין ומאי קמל"ן למיגמר מעדה פשיטא דאנא אמינא דהוא הדין ובמה דפירשתי אתי שפיר. וכל זה דוקא לפירוש רש"י ז"ל מה שא"כ לסברת רמב"ם ז"ל כבר פירשתי דלא סבירא ליה דמרבינן מכל כל אלה להסכמת כולן כדקתני טועים אתם בטלה הוראה ולזה תמצא דדייק בפי' דההיא משנהו ז"ל ואנו צריכין להסכמת כולם על ההוראה שנאמר ואם כל עדת ישראל וכו' ופירושא דסוגיין כמו שפירשתי: ודוק היטב

דף ד' גמרא אמר רב יהודא אמר שמואל וכו' פי' בתר דשמעינן דבהיכא דהוי כל הגוף לא מחייבי קסבר דזיל בתר טעמא מאי שנא כל הגוף ממקצת סוף סוף שגגה אלא ודאי משו' דדבר שלם לא שייך להתעלם כיון דמבואר דאפילו צדוקים מודים בו ולא הוי שגגה לא לב"ד ולא לקהל ואנן בעינן שגגת ב"ד ושגגת קהל אם כן הוא הדין נמי אי הוי מילתא דצדוקים מודי' בה אפילו היא מקצת דבר כיון דמבוארת ולא שייך להתעלם דפטורים דמ"ש דבר או מקצתו כששוים בטעם וסברא זו לא הויא אלא בתר דגילה הכתוב מדבר וכו': וק"ל

ע"ב גמרא בעי רב יוסף אין חריש' בשבת וכו' תנן וכו' קשה לכאורה בדברי רב יוסף מאי טעמא דלא דקדק הבעיא הזו כי אם בחרישה דהו"ל למיבעי סתם ולומר הורו ב"ד לעבור על אחת ממלאכו' שבת אי נמי באופן אחר בשאר איסורים שעיקר' פרט אחד מהו. ונראה דנקיט הכי משום דחרישה מילתא היא דמודים בה צדוקים דפשי' דצדוקים מודים בחרישה ואפילו הכי בעי רב יוסף הגם דכתיב בהדיא בחריש ובקציר תשבות והויא מילתא דצדוקים מודים בה אפילו הכי בעי דמחייב. וזה הוי הפך דברי שמואל והש"ס דמסקינן במילתא דצדוקים מודים פטורים

ולכאורה נראה ליישב דלעולם רב יוסף יודה להא דצדוקים מודים בה כשמואל ונקט חרישה מילתא אגב אורחין קא משמע לן דהאי הגם דצדוקים מודים אפי' הכי הויא לה כמי שאין הצדוקים מודים והוא דזיל בתר טעמא מאי טעמא אמרינן דבדבר דהצדוקים מודים פטורים משום שהיה להם ללמוד ולא למדו כדאמר רב ששת בסמוך והא דחרישה דמודים בה צדוקים לאו משום דכתיב בחריש ובקציר תשבות אלא משום שטועים וסוברים בקרא דשבו איש תחתיו כמשמעו ואוסרים כל דבר בין שהוא מלאכה ובין שאינו מלאכה כפי האמת אצלינו מהאי טעמא הוא דאוסרים החרישה וכפי זה לא שייך למימר לגבי דידן דהויא להו ללמוד ולא למדו ודוקא כהאי גוונא דשומר' יום כנגד יום דמקרא עצמו דמפקינן ליה אנן ידעי ליה ג"כ צדוקי' בזה הוא דשפיר אמרינן דפטורים כיון דהוו להו ללמוד ולא למדו דבר המפורש מה שא"כ בנדון זה דחרישה כיון דלא מקרא דבחריש ובקציר עצמו הוא דמסקי ליה צדוקים ומצינן לאוקומי האי קרא כדאמר רבי זירא בסמוך א"כ הוה ליה כאין צדוקים מודים בו ופטורים והא קמל"ן רב יוסף במה שאמר הבעייא בחרישה דהגם דכתיבא בהדיא וצדוקים כפי האמת מודים אפילו הכי לא אמרינן בה צדוקים מודים וכפי דרך זה יתורץ מה דקשה עוד כהא דבעי ר' זירא בסמוך אין שבת בשביעית מהו. והנה הגם דאמרינן דצדוקים מודים דשבת בשביעית כיון דלא הוי ממש כההיא דשומרת יום דהוי דרשתינו לרוב פשיטיתה מודי' בה הם ואי אפשר שיהיו חולקים בה מה שא"כ האי דחריש וקציר כיון דמשערינן דמצו צדוקים למיעבד הכי ולמדרש בכהאי גוונא שפיר אמרינן אין צדוקים מודים כיון דמצו שלא יודו. והן אמת דהגם דהוה נקיט למילתיה דרב יוסף בשאר מלאכות שבת חידוש הוא כיון דבכל מלאכות שבת מודים הצדוקים ויותר מהמה אלא נקט חרישה להיות מבוארת בכתוב בהדיא בחריש ובקציר ואפילו הכי כמאן דאינה מבוארת דמיא. וזה יודה בו גם כן שמואל וכפ"ז אמרינן דרב יוסף לא פליג אדשמואל במילתא דצדוקים מודים בה ומפקי לה מקרא עצמו דמפקינן לה אנן כהא דשומרת יום כנגד יום וכדומה

אלא דזה בעיני דחוק מצד עצמו וקשה לי עוד קושיא חזקה בזאת הסוגייא בדברי הש"ס דקא פריך לרב יוסף מהנהו משניות דשומרת יום וכו' מאי פריך הש"ס והרי כבר מוקמינן ליהו כפי מסקנת שמואל באופן דלא מצי למיפרך מידי אדרב יוסף וזהו עצמו דמשני כדשניין. וא"כ דקרי לה מאי קרי לה. והש"ס עצמו הכי מסיק להו להני משניות בלאו דברי רב יוסף דמסתמא מסיק הש"ס כשמואל אם לא שנאמר דהש"ס לא סבר כמסקנת שמואל דשני וכו' ולזה קא פריך כפשטה דמתניתין דסובר הש"ס דאי לא תימא הכי מנא ליה הש"ס דרב יוסף לא יסבור כדשמואל וכיון דסובר כשמואל ממילא בהכרח דמתניתי' ליכא למיפשט מידי להאי בעייא אלא ודאי דהא דשמואל לא סבר לה הש"ס. א"כ קשה מדוע פסק הרמב"ם ז"ל כשמואל כיון דמסתמא דתלמוד' משמע דלא סבר לה כוותיה שכתב הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות שגגות וז"ל כיצד שגגו והורו שמותר להשתחוות לע"ז או שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת וכו' הרי אלו כמי שעקרו את כל הגוף וכו'. ופטורים מן הקרבן עכ"ל. הרי לך בהדיא דפסק הרמב"ם כשמואל והרי כיון דממה דפריך הש"ס אדרב יוסף מהנהו משניות משמע דלא סבירא ליה להש"ס כדשמואל פשיטא דלא מצי הרמב"ם ז"ל לפסוק הפך סברת הש"ס ואין לומר דמה דפסק הרמב"ם ז"ל כדשניין הוא בתר דחיית רב יוסף דמוקי להו ג"כ כדשניין. זה שיבוש. דהא הרמב"ם ז"ל עצמו פסק הפך סברת רב יוסף שפסק וז"ל או שעיקרו אב מאבות מלאכות והורו שאינה מלאכה חייבין עכ"ל וכלום מי הכריחו לרב יוסף לאוקומי הנהו משניות כדשניין הוא כדי שיהיו פטורים על הוראת אב מאבות דהיינו החרישה דהוי כגוף. ואם פסק הרמב"ם ז"ל בהא דלא הוי כגוף א"כ תשאר המשנה כפשטה לרב יוסף וא"כ למה פסק בפי' דמשניות כדשניין והמשכיל יבין דזה אין בו ממש ומוכרח לומר דלא פסק רמב"ם ז"ל אלא כשמואל והדרא קושייא לדוכתין. הרי משמע' מהש"ס דלא קים ליה כשמואל כמו שכתבתי. והגם דאמרינן תמיד דכן דרך הש"ס להוכיח ולבאר ולצדד צדודי לכל סברת האמוראים לגלות דעתם הכא פשיטא דשאני כיון דבהכרח לאוקומי ליהו כדשניין מטעמא אחרינא דשמואל דמוסכם הוא אי תימא דסבר לה הכי פשיטא דלא מצי למיפרך כלל ודוק בדעת העיון שהוא אמת

ע"כ נראה לומר והוא דהש"ס דקא פריך אדרב יוסף מהנהו משניות בהכרח דסובר בדברי רב יוסף דלא סבר להא דשמואל לעולם דהש"ס פשיטא דכן מסיק כדשמואל דכבר הקשה אדשמואל כל מה שיש להקשות ועלו במסקנת דברי שמואל אלא דרב יוסף הוא דהבין הש"ס בדבריו דפליג אדשמואל וסובר דלא שנא צדוקים מודים לא שנא אין צדוקי' מודים דאין הדבר תלוי אלא בדבר שלם או מקצתו של דבר אם הוא שלם פטורים אם הוא מקצת חייבים הגם דצדוקים מודים בה הגם דמפורשת בתורה ולא קא מיבעיא