חפץ השם קעג

פטור לחלוטין מסיבת מיעוט ידיעתינו איזה מין הוא דחייב להביא. ודוק בענין דספי' דהכא דמתו ב"ד הוא חמור ביותר דלא אמרינן בו ספק לקולא כיון דעל כל פנים איכא חיובא לכל צד מצדדי הבעיא: ודוק

שם ע"ב גמרא ואלא מאי כל עדת ישראל וכו' קשה לפי מאי דפריך הש"ס בסמוך מההיא דהגוי כולו דהג' דקאמר כולו רוב במשמע וא"כ ה"נ כל העדה רוב במשמע ומאי פריך ואלא מאי כל אלא ודאי המכוון הוא דמלת כל מיותרת דהוי מצי למימר ואם עדת ישראל ומאי כל לזה הוא דקאמר הש"ס ואלא מאי כל משא"כ בההוא דהגוי כולו א"כ מאי פריך מעיקרא לר"י מההיא דהגוי כולו להא דקאמר דכל כולהו ממש דשאני כל העדה דמיותרת דרשי' מינה עד שיורו כולהו כדקאמר ר"י משא"כ ההיא דהגוי כולו דליכא שום יתורא וקרא איצטריך לגופיה דאין גוזרין גזירה על הציבור וכו' דאי לאו קרא דכולו הוה אמינא דבכל גוונא גוזרין לזה אמר כולו ולעולם כולו היינו רובו וקרא דכולו איצטריך לגופיה משא"כ קרא דכל עדת ישראל כיון דקאי אבית דין בהוראתם פשיטא דבעינן רובא כי היכא דתיהוי הוראה וזה הלכה רווחת בכל התורה דבעינן ולמה איצטריך קרא לכל אלא ודאי לומר דבר חדש הכא דהיינו עד שיורו כולהו כדברי ר"י. ונראה לומר דסובר הש"ס דאילו הי' משמעות דכל דהכא היינו דווקא כולו ולא רוב הגם דהוי מיתורא אפילו הכי הוינן למידן מיניה דאיכא הפרש בין כולו לרובו וכיון דאיכא הפרש מכל לרוב לא מצו רבנן למימר מסברא דכולו ורובו שוים רובו ככולו דהרי קרא מכחיש זה במה שגילה הכא דכל לעיכובא ונמצא דבכל מקום דאמר כל אמרינן כולו ממש וההיא דהגוי כולו נמי לא הוו אמרו רבנן רוב ציבור ופריך מינה הש"ס מה שא"כ השתא דמסקינן דרובו ככולו תמיד לעולם פריך הש"ס סוף סוף האי כל העדה דעל כל פנים מיותרת למאי אתת. ומשני באופן דלא סתר לכללין דרובו ככולו והיינו דהוו כולהו שם בהורא' ולעול' לגבי גמר דין בתר רובא כדקיי"ל ועדיין יש להקשות לדרך זה מלבד דסוף סוף כל הוי במשמע ולא רובא. ומה גם למאי דקתני במתני' ידע אחד מהם שטעו ואמר להם טועים אתם דבטלה לה הוראה הגם דהוו רובא. א"כ איכא הפרש דרוב מכל. ונראה לי עוד לשנויי באופן אחר והוא דכיון דקיימא ליה להש"ס דתמיד חשבינן לרוב ככל הכח כיון דאייתר לן קרא דכל עדת לא עבדינן כהאי ריבוייא אלא מדרגה היותר קרובה ומדרגה אחת דוקא דהיינו בעלמא קיימ"ל רובא ככולא לכל מילי הכא מוספינן מריבוייא דכל מדרגה אחת שהיא בהיכא דאמר להם אחד שטעו להדיא דבטלה לה הוראה משא"כ אם שתק הגם דבדעתו פליג עכ"ז לא בעינן שיורו כולהו והוראת רובא תספיק למהוי הוראה דלא מרבינן אלא חדא מדרגה יותר ממה דקי"ל ואי הוי ריבוייא אחרינא הוי מרבינן מדרגה אחרת מה שא"כ לסברת ר"י דסובר דבעינן שיורו להדיא כל האחד ושבעים וגם המאה בהכרח דסובר דמשמעות דכל כל ממש ולא הוי רובא ככולא בעלמא כשאומר הכתוב כל כל ממש דאי הוי סובר במשמעות הכל היינו רובא דוקא משום רבוי דכל הוה ליה למיעבד כסברת הש"ס או עד דהוו תמן כולהו דהיינו חדא מדריגה. אי נמי כדקתני אמר להם שטעו ומדהא מעקר לרובא לחלוטין שמע מינה דמשמעות דכל קא סבר כל ממש לזה קא פריך מהגוי כולו וכו'. ועדיין לא עלתה בידינו משמעות הסוגייא בעומק ועיין בסמוך. ודוק

שם גמרא הכי אמר רחמנא אי איכא כולהו וכו' קשה א"כ כפי זה מנא להו למימר דאי אמר להו אחד מהם שטעו דבטלה לה הוראה דילמא דהוי ליה כדיני נפשות דבטלה להו מיעוטא מקמי רובא וכל עדת ישראל דקאמר קרא דלא תימא דלא בעינן כולהו ע"א כדמסיק הש"ס דהכא דעד דהוו כולהו סנהדרין דע"א דסלקא דעתך אמינא כיון דדיני נפשות עצמם בכ"ג גומרין את הדין ולא בעו סנהדרי דע"א קמל"ן כל עדת ישראל דבעינן יותר מדיני נפשות ולעולם בתר רובא אזלינן ובטיל לי' המיעוט ומכל שכן בחד פשיטא דכמאן דליתיה ומנא להו למימר אם אמר להם אחד וכו' דבטלה הוראה ועוד קשה הא דקא משני הש"ס אי איכא כולהו משמע דלא קפיד, אלא אי איכא כולהו לאפוקי שלא היו שם הסנהדרי ע"א דוק מינה אי הוו שם הע"א הגם דאמר להו אחד מהם שטועים אפ"ה לא בטלה הוראה. וזה היפוך ממה דקתני במתני' דפריך מינה בסמוך דהכי הוה ליה למימר עד דלא הוי חד דמבטיל להו ההוראה כגון דאמר להו טועים אתם דמקאמר דהוו כולהו משמע מידי דהוי בדיני נפשות דבעינן שיהיו שם הכ"ג ודיני עיר הנדחת דבעינן דהוו שם ע"א ולעולם לא אזלינן אלא בתר רובא הגם דאמר טועים אתם יבטל במיעוטו ועוד אעיקרא דדינא מנא ליה להש"ס להמציא ריבוי אחר מחדש והרי שלך לפניך מה דקתני במתניתין וכו' וגם המקשה אעיקרא דדינא מאי פריך ואלא מאי ומשנתינו סדורה לפניו בדין זה המחודש דבאחד בטלה לה הוראה ומנא ליה זה אם לא שנאמר מכל עדת

והיה נראה לומר והוא כשנדקדק דקדוק אחד בלשון המשנה האי דנקטא ואמר להם אחד מהם טועים אתם דהכי הוי לי' למיתני ואמר להם אחד מהם טועים אתם דהכי הוה ליה למיתני ואמר להם אחד אין אני בסברתכם או אני חולק עמכם. אי נמי הו"ל למימר וחלק אחד עמם בטלה לה הוראה. ומאי טעמא נקט לישנא כהאי גוונא וכמעט אינו לשון הגון כי אין דרך הסנהדרין לומר בלשון הזה א' לע' טועין אתם. אלא דנראה המכוון הוא דכאשר אמר להם טועים אתם בכח ראיות והוכחות דממילא לא מצי אמר להו טועים. אלא דידע בנפשו דיש לאל ידו להחזירם ולהוכיח טעיותם ובהיותו עדיין נושא ונותן עמם הלך הא' או הרבים ועשו על הוראת השאר ב"ד שהורו להתיר ולא חשו להמתין עד שיעמדו במסקנתם עם אחד שאמר להם טועים או לחזור או להודות לדבריו פטורים הב"ד והקהל חייבים דלא הויא הוראה ודכוותה דהא בדיני נפשות אם אמר אחד מהם שיש לו ראיות להביא הפך דברי הרוב אין לגמור ההוראה עד שישאו ויתנו עמו ואחר שישאו ויתנו עמו בדבריו ויראו הרוב שאין ממש בדבריו אז סומכין על הרוב והלא תמצא באומר אחד מהסנהדרין איני יודע דאין שום הוראה נגמרת על פי הרוב דאמרינן אם היה יודע הענין איפשר שיאמר דבר שיודו כולם לדבריו ויחזרו מסברתם ולזה בנידון דידן כאשר אמר טועים אתם כל עוד שלא שמעו בהיכן הוא הטעות דקאמר האחד הלזה לא הויא הוראה כפי דין מסברא בלא ריבויא דכל ולזה דקדק התנא ואמר להו טועים אתם דאם היה אומר האחד אין כך סברתי דהיינו חולק בסברא בעלמא פשיטא דאין לחוש לדבריו דסברת רבים עדיפא. לזה נקט טועים אתם לומר דאיכא למיחש דממש בדבריו ולזה לא קתני נמי וחלק אחד עמהם דמשמע מינה דהגם דכבר ירדו לסוף דעתו ולא נראה להם אפילו הכי כיון דחלק עמהם בטלה הוראה אלא דווקא טועים אתם בכי האי גוונא הוא דבטלה הוראה כל עוד שלא עמדו על טעם דבריו ודוק.