חפץ השם קעב

העדה על המעשה חייב הכתוב כשיעשו כל העדה. ופשוט. וא"כ כפי זה תיקשה היכי מצטרפי בית דין במעשה והגם דאיכא לדחוק ולומ' דהני מילי דתלה הכתוב מעשה בקהל היינו לאפוקי בהיכא דלא עשו קהל כלל כי אם בית דין דאז פטורי' מהפר אבל בהיכא דאיכא צבור דעשו על פיהם אלא דלגבי כללות הצבור כולם הוו ליה מיעוט ב"ד משלימין דהרי הקהל עשו וזוהי פלוגתייהו דר"מ ורבנן כפי דחיית רב פפא עם כל זה כל עוד דלא אשכחן בהדיא מאן דמחלק חילוק זה שהוא דחוק מוקמינן לברייתא דקתני מעשה תלוי בקהל כפשטה דאין מעשה בב"ד כלל בכל גוונא. בין לאשלומי בין וכו' ורב פפא דקאמר לה בתורת דחיה בעלמא קאמר ודילמא וסבר רמב"ם ז"ל דאחר האמת דאשכח רב פפא עצמו לאוקומי בפלוגתא דהנהו תנאי דמייתי דפשיטא דרב פפא עצמו לא מוקי פלוגתייהו בהא ולבדות מסברא דידיה פלוגתא אחריתי שלא היתה בעולם כיון דאשכחן לאוקומי פלוגתייהו במילתא דפליגי בה בהדיא והגם דיונת דרב פפא סובר זה אחר האמת ואמרי' דסובר רב פפא דההיא ברייתא דהקהל ועשו אינה מוסכמת ובה פליגי רבי מאיר ורבנן עכ"ז ליכא למיקם עלה חדא דהא מדברי הש"ס דקאמר אי לימא ב"ד מאי טעמא דרבנן וכו' משמע דזה מוסכם להו. ועוד לא מצי רב פפא להוליד פלוגת' בעולם והגם דסבר לה כיון דקא חזינן דאין לו ראיה כי אם מכח האי פלוגתא דהכא והאי פלוגתא מצי' לאוקומה במאי דמוקי לה איהו נמי הנהו אוקמתי אי נמי כאוקמתא דשמואל דיחיד שעשה על פי הוראת ב"ד דהא כבר מסיק לה הש"ס דהויא פלוגת' פשיטא דלא למיחש לה הגם דסבר לה רב פפא ומה דפסק רמב"ם כרב פפא בשאר אוקמתי להא מיה' לענין הילכתא אי הויא כרבנן או כרש"בא וכדומה מצי דאימורא למיסבר לה ולמיפסק כוותיה אלא לאשכוחי פלוגתא מדעתיה פשיטא דלא ולזה פסק רמב"ם דלא מצטרפי ב"ד לרוב צבור. ודוק. דכן דרכו של רמב"ם ז"ל ליורד לתוך עמקי הש"ס ודלא למיחש לדחיות הש"ס כשלא יהיו מיוסדים וכשלא יהיו במשמעות המתקבל ומכ"ש בנדון דידן שהוא פשוט כמו שפירשתי ופי' אדונינו הרמ"בם ז"ל חן: ודוק

גמרא פשיטא וכו' מועטים ונתרבו וכו' פי' דהני מילי דפליגי בההיא דהיה הדיוט ונתמנה נשיא דפנים חדשות באו לכאן ודכוותה מרובים שנתמעטו דהעושים החטא פנו והלכו להם ואינם לפנינו בעולם מה שא"כ בכה"ג דלא נשתנו העושים לא במנין ולא במינוי והוו כמה דהוו אימא דר"ש יודה לרבנן או רבנן לר"ש והוא דאיכא למימר אימור דאמרי רבנן חייבים ובתר מעשה דוקא אזלינן כשנתחייבו להדיא אז מה שא"כ השתא כיון שלא היה חיוב בשעת מעשה פטורים. אי נמי השתא מיהא הוו ליהו רובא ואלו הם העושים והשתא כי אתודע להו שגגתם הנה הנם רבים ואמור דאמרי רבנן דכה' משיח ונשיא דבתר שעת מעשה אזלינן ולא בתר השתא התם דוקא שנשתנה ופנים חדשות באו מה שא"כ בכה"ג דבשעת מעשה כי השתא הוו ומחייבי ולרבי שמעון נמי אי פליג אדרבנן במאי דאמרי בהאי או לאו פי' אי אמרינן דתמיד לא אזיל רבי שמעון אלא בתר ידיעה. וחייבין. ואי אמרינן דרבנן פטרי כיון דשעת מעשה מיה' לא הוו רובא אז יהיה רבי שמעון פליג גם כן אדרבנן. ואי אמרינן דרבנן מחייבי כיון דלא נשתנו מכמות שהיו והן הם השתא בשעת מעשה לא פליגי ואלו הם צדדי הבעיא ולעולם נפקא מינ' מבעיא זו אליבא דרבנן דאי לא תימא הכי קשה דהא למה דמשתמע מהש"ס דבעי אליבא דר"ש משמע דסובר הש"ס כותיה דרבי שמעון וא"כ כפי זה הויא הילכתא כותיה דרבי שמעון דזה כלל פשוט בש"ס בהיכא דנושא ונותן הש"ס אליב' דחד הכי הויא הילכתא וא"כ כפי זה תיקשה למאי דקיימא לן הילכתא כחכמים. וכן פסק הרמ"בם ז"ל כרבנן דבתר מעשה אזלינן בין אם היו מרובים ונתמעטו בין אם היו מועטין ונתרבו יעש"ד אלא ודאי דגם לרבנן נפקא לן מידי להאי בעיא ובעי הש"ס אליבא דכולי עלמא וכמו שפירשתי. והוא נכון. ובזה אתי שפיר דקאמר הש"ס הא פלוגתא וכו' מיעוטא ונתרבו מי פליגי וכו' ופירש רש"י ז"ל אי דמי לפלוגתא דרבי שמעון ורבנן וממילא רבנן פטרי ור"ש מחייב. ומשני הש"ס דדמיא הא להא מסברא ופליגי נמי רבי שמעון ורבנן ודחי הש"ס הא דרבי שמעון ומיתוקמא הא דרבנן לסברת הש"ס דכיון דאזלי בתר שעת מעשה דאז הוו מועטים. וכפי זה מסיק הש"ס כרבנן דגם בכה"ג בתר שעת מעשה ולזה פסק הרמב"ם הכי והבעיא היא מאי מי פליגי ר"ש ורבנן אי לאו ומה דאמר בש"ס ר"ש דאזיל וכו' ורבנן וכו' הוא שינויא דמשני הש"ס ולא גרסינן מאי: ודוק

שם גמרא כיון דתרי איסורי פי' דאין איסור שייך בדם כל היכא דאיכא איסור שייך בחלב: וכן להיפך דמשכחת לה שיהיה חלב מותר ודם אסור וזהו שפירוש רש"י ז"ל בד"ה כיון וכו' דחלב אין שוה וכו' ואיכא עוד לומר כיון דאיכא צדדין דמשוו ביהו איסורייהו כהא דתרוייהו אית בהו כרת וגם כן דשוו בלאו אחד נאמרו וכמ"ש התוספות ז"ל בריש מסכת חולין יע"ש וגם כן קרבנן שוה אימא דמצטרף אלו הם צדדי הבעיא ואין אנו צריכין להגיה כמה הגהות בש"ס דאין איסורן שוה הכתובה בש"ס בג' מקומות והוא דוחק גדול למוחקה בג' מקומות ומה גם דהתוספות צווחי ככרוכיא דשוים הם חלב ודם באיסורם ואנן קא חזינן להו דשוו בכמה צדדין ודברי רש"י ז"ל יכולין להתיישב לדרכינו וק"ל

שם גמרא מיעוט בע"ז וכו' תיקו הרמב"ם ז"ל פסק בהא לחומרא דמצטרפי ותמהו עליו הכסף משנה ומהרמ"ט והל"מ דחה מה שישבו הכ"מ ומהרמ"ט לתמיהא זו ומסיק דהא נמי באת"ל היתה בש"ס בגירסת רבינו ז"ל ואת"ל כיון דאידי ואידי כרת הוא מצטרף הורו ב"ד שחלב וכו' ומתו ב"ד וכו' ולהיות דאין כוונתי בפירושי זה בענין פירושי הפוסקים וכדומה אלא במה שנוגע להילוך פשטה דשמתתא. לזה לא אכתוב כל מה דקשה לי לכל דבריהם אלא מה שנוגע להילוך הש"ס והוא דקשה לי לדברי הלחם משנה וכי מי נפקא הא מהא דכל הנהו דלעיל חדא נפקא מאת"ל דהך דקודם ממנה מה שא"כ הא דמה שייכות איכא בהא דמתו ב"ד דהורו לאת"ל דכיון דאידי ואידי כרת הא לא אית ליה שום שייכות מלבד דמעיקרא הוא דוחק להמציא גירסא אחרת בש"ס

על כן נראה לע"ד הוא דכיון דלא ימנע מחלוקה דהעושים חייבים מדאורייתא ודאי אלא דהש"ס לא ידע אי מיחייבי ב"ד או הקהל כשבה. או שעירה לכל אחד. לזה כתב הרמב"ם ז"ל כיון דעל כל פנים חיובא איכא מדאורייתא לזה מייתו ב"ד דכל כמה דמצינן לאקולי שלא יבוא לידי הבאת חולין לעזרה שפיר דמי. ומה שהקשה הלחם משנה ממה שפסק הרמב"ם ז"ל גבי אכל חצי זית כשהוא הדיוט ונתמנה ועבר ואכל כחצי זית אחר הרי זה ספק ומשמע דפטור לגמרי וא"כ לא פסק ג"כ כהכא שיביא מספק אינה קושיא לפ' פירושינו דכיון דמשכחת לומר דפטור ואין שום חיוב ואיכא ספק בדבר דלית שום חיוב בעולם לזה פטור מה שא"כ בנדון דידן כמו שפי' שלא יהיה