חפץ השם קעא

הורו ב"ד דחלב הקיבה שרי הגם דידע הוא ונראה לו שטעו פטור דאין ידיעתו כלום ואב"ד מיבעי ליה למסמך ובהיכא דגמיר וסביר דידיעתו ידיעה איבעי ליה למניטר גרמיה בהיכא דאמרו לי' כהאי גוונא דהו' דחלב שרי והוא ידע דאסור לא ליעביד כהוראתם ואי עביד חייב כיון דתלה ליה הכתוב בידיעתו עד שיאמרו לו על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל ובזה אתי שפיר ולא קשה מידי אלא דבאמת כפי זה למה יתחייב זקן ממרא כיון דתלה לי' הכתוב בידיעתו. וי"ל כיון דגילה הכתוב בקרא אחרינא בהא דזקן ממרא שמע מינה דהא דקאמר ימין ושמאל המכוון הוא להיכא דאם יתירו דבר לדעתי' אסור דלא יתיריהו לעצמו וכמ"ש דוקא: ודוק

רש"י ד"ה אה לא קשי' וכו' דהכי משמע לא מבעי' וכו' פירוש לא מבעיא היינו סיפא דאין צריך לומר זו דעשה אחריהם ורישא דלא זו אף זו. לא מיבעיא ברישא וסיפא דזו ואצ"ל זו קאי לא מבעיא אסיפא. וק"ל

דף ג גמרא ואב"א עדיין אני אומר לא מצית מוקמת לה כר"י דקתני רוב הקהל שחטאו ב"ד מביאין וכו' משמע דבאומרך ב"ד מביאין על ידיהן וכו' דלא הוי במשמע דציבור מייתו פר לשבט כרבי יהודה ופשוט. ואם כן קשה למה שכתב הרמב"ם ז"ל בריש פרק י"ג מהלכות שגגות וז"ל והורו להתירא וכו' ועשו העם וכו' הרי הב"ד חייבים קרבן חטאת וכו' ושאר העם פטורין אע"פי שהם העושין ומה הוא הקרבן וכו' מביאין פר לעולה מכל שבט ושבט ע"כ. לכאורה דברי הרמב"ם ז"ל סתרי אהדדי וזיכה שטרא לבי תרי בתחילת דבריו קאמר ב"ד חייבים וקהל פטורים כדברי רבי מאיר ובסוף דבריו סיים באומרו מכל שבט ושבט כרבי יהודה. וכתב הכ"מ על זה דרבינו פסק כרבי יהודה ואומרו הרי ב"ד חייבים בתחלת דבריו מפני שמה שמביאים הציבור הוא בשביל הב"ד הם מביאין ע"כ. ואם כן לדידיה מצי למימר ב"ד חייבין הגם דציבור מייתו. וכפי זה מאי קאמר הש"ס לא מצית אמרת כרבי יהודה לעולם כרבי יהודה דלר"י נמי מה דמייתו צבור הוא בשביל הבית דין ולעולם ב"ד הם דמחייבי והגם דיש מקו' לומר דזה היינו טעמו דהמקש' דאמר אימא איפכא דפשיטא דמשנה שלימה היא דר"י סובר צבור מייתו ואפילו הכי קאמר דלוקמינן לה כר"י ומאי דעתיה אלא דאמרינן דסובר הכי כמו שפי' הרמב"ם והש"ס דחי לה דעל כל פנים משמעות ב"ד מייתי משמע ב"ד עצמם כרבי מאיר עכ"ז פשיטא דבסתמא דתלמודא מתוקמא ופשטן של דברים כך הם ויש ליישב. ועיין לקמן בס"ד

שם גמרא ורב נחמן אמר שמואל וכו' נלע"ד מדמייתי הש"ס הא דרב נחמן דלא מיתוקמא ואידחייא מכמה דחיות דדחי לה רב פפא וכולן יש בהן ממש ומייתי לה הש"ס בתר ההיא דר' יהודה אמר שמואל דלא אידחיא שמע מינה דלא מסיק הש"ס להאי מילתא דיחיד העושה בהוראת ב"ד דחייב ולא מוקמינן אלא כסתם משנה דפטור וההיא דרב יהודה ממילא משמע מהש"ס דאין הכרח לומר הכי דיחיד העושה בהוראת ב"ד דחייב והטעם משום דחיית רב פפא דממאי דילמא לא הן ולא ב"ד. ואי הכי דקאמר הש"ס לרב פפא אינה קושיא ומצינן לשנויי לה ודאי ודוק

אלא דתמיהה לי להרמב"ם ז"ל דפסק גבי יחיד העושה בהוראת ב"ד דחייב. וי"ל דלהרמב"ם ז"ל ההיא דרב יהודה אמר שמואל עיקר ומיתוקמא בש"ס וטעמא דמייתי הש"ס הא דרב נחמן בתר הכי דלא מיתוקמא משום דשמעינן מינה כל הנהו חילוקי דינים דמוקי להו רב פפא וחדא מנייהו פסקו הרמב"ם ז"ל להדיא הא דמוקי רב פפא לרשב"א דמיחייב ברוב הקהל בהיכא דלא הוו רוב השבטים ורוב השבטים הגם דלא הוו רוב הקהל דחכמים דמחייבי הכי בברייתא ופסק הילכתא כרשב"א משום דקיימי רבנן כוותיה וכן תמצא בפ' י"ג מהלכות שגגות ומה דלא פסק ג"כ בההיא דשבט שעשה בהוראת בית דינו כחכמים דמחייבי כפי מסקנת רב פפא ופסק דפטורים ב"ד וכל א' מהעושים מביא חטאת קבועה כבר תמה עליו הרב בעל לחם משנה ובמקומה אישבינו בס"ד לקמן: וק"ל

שם גמרא ב"ד משלימין איכא לספוקי בהיכא דלא עשו ב"ד אלא הורו ההוראה אם מצטרפין לשלא עשו ומבטלי מנין רוב העושים דהוו רוב כד סלקת להו לסנהדרין דלא הוו במנין ואי מצטרף ליהו בהדי שאינם עושים הוו להו רוב אין עושים אי נמי כיון דסוף סוף הם בעלי הוראה לא יצטרפו לפטורי' לחלוטין שלא עשו כלו' באמ' פשיטא לי דבהיכא דעשו מיהא בעלי הוראה הגם דלא יצטרפו למהוי רוב צבור העושים הא מיהא לא יצטרפו לשאינם עושים: ופשוט

שם גמרא מר סבר בית דין משלימין וכו' ומר סבר ב"ד אין משלימין וכו' משמע בהכרח דחכמים דמחייבי סוברים דב"ד משלימין לרוב צבור דאי לאו הכי דאין משלימין היכי מחייבי והוו להו יחידים ויחיד שעשה בהוראת ב"ד אליבא דכולי עלמא פטור וכפי זה קשה למה דפסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות שגגות דאין ב"ד משלימין לרוב צבור והוא הפך סברת חכמים דמחייבי ואיך יניח דברי חכמים ופוסק כיחיד הפך סברת רבים. ומה שפי' בכסף משנה לישב זה דרמב"ם כחכמים פסק וכו' יע"ש דבריו שהם צ"ע ולא יתיישבו בש"ס

והנראה לע"ד לומר הוא דהרמ"בם ז"ל פשיטא דלא סבר בפירוש הסוגיא אלא כמו שפירשתי בפשט' דש"ס שהוא הנכון והישר בדברי הש"ס ועם כל זה שפיר פסק דאין ב"ד מצטרפין והוא דהנה דע כי באמת לא אשכחן פלוגתא דפליגי תנאי כלל בהא מילתא דאין ב"ד מצטרפי או אין משלימין מלת בסוגייא דידן דס"ד דרב פפא לדחות ולומר בתורת דחייה לאוקומי פלוגתייהו דרבנן ורבי מאיר דהכא בהכי והיינו טעמא כי היכי דתיהוי מתני' דקתני יחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור היחיד מוסכמת אליבא דכולי עלמא וליכא מאן דפליג דודאי דרבי מאיר וחכמים לא גילו דבריהם להדיא דבהכי פליגי אלא כיון דאיכא מציאות דמצינן לאוקומי פלוגתייהו בהכי שפיר מוקמינן דהא שמואל בעצמו דמוקי פלוגתייהו ביחיד העושה בהוראת ב"ד היינו טעמו משום דלא מצי לאוקומי פלוגתייהו בשום אופן ובמאי פליגי ודחי ליה רב פפא דילמא וכו' והנה הרמב"ם ז"ל הוקשה ליה דמשמעות הברייתא דמייתי הש"ס בסמוך דהקה' ועשה מעשה תלוי בקהל על כרחין משמע דאין מעשה תלוי בבית דין כלל בשום אופן דקרא לא פליג מידי וקא פסיק הקהל ועשו. ואי תימא דמצטרפי בית דין לרוב קהל דמעשה א"כ הרי מעשה בב"ד נמי. ועוד דאי לאו מעשה דבית דין נמי דעשו לא הוו מייתי ב"ד קרבן ואין לך מעשה תלוי בבית דין כזו באמת אי לאו דברי רש"י ז"ל הייתי מפרש מכח קושיא זו דאין ב"ד עושין כלום כי אם הוראה בעלמא הוא דהורו ועשו מיעוט הקהל ובית דין משלימין לרוב פירוש בהוראתם שהורו נחשב העון כמעשה עצמו ובהצטרפם עם מיעוט הקהל הוו להו רובא ולעולם בית דין לא עשו כלום ואין מעשה תלוי בב"ד אלא כרש"י ז"ל שלל זה בפירושו שפירש בד"ה וב"ד משלים לרוב צבור שעשו וכו' עם מיעוט צבור וכו' ע"כ. משמע מדבריו דוקא אם עשו ב"ד הוא דאמר דמצטרפי. ורש"י ז"ל מוכרח בפי' דרחמנא אמר ועשו כל