חפץ השם קע

אחרינא דמעם הארץ אימעיט נמי הא הגם דשב מידיעתו וגרע כוותי' דאינו שב מידועתו ולא מייתי קרבן ובהא פליגי תנא קמא ור' שמעון ודוק

שם גמרא אלא סיפא דלחיובא איפכא וכו' ואי לאו דברי הש"ס הי' נראה לומר דגם בזה איכא לא זו אף זו מצד אחר והוא דכיון דיודע שטעו ואיסורא היא דעבדי וקא עביד ליה הוה אמינא דלא מקרי שוגג דהרי הוא יודע בבירור לו דחלב הוא זה וחלב זה אסור לדעתי' וכיון דאכיל לי' הוה לי' כמזיד ואין להביא קרבן על אכילתו. ודמה הא למה הכתב הרמב"ם ז"ל סוף פרק י"ג וז"ל הורו ב"ד בשגגה וידעו הקהל שטעו ושאין ראוי לקבל מהם והלכו ועשו הקהל על פיהם אלו ואלו פטורים ב"ד וכו' והקהל העושים פטורים מפני שמזידין הם דשוגג מקריב בשגגתו בסברא דלקיים מצות חכמים ולאו דווקא שעשו ועשה עמהם אלא אפילו עשה אחריהם עדיין חל השוגג ואפילו לא עשו כלל והלך הוא ועשה הגם דברור לו דאיסור קא עביד לסברתו מיהא עכ"ז שוגג מיקרי וחייב על שגגתו. וא"ת א"כ כפי זה מאי טעמא דרמב"ם ז"ל דפסק גבי קהל דפטורים הטעם הוא משום דהקהל לא שגגו במצוה לשמוע דברי חכמים בזה הוא דקאמר הרמב"ם דהקהל פטורים וזה שדייק ואמר ושאין ראוי לקבל מהם דמלבד שידעו שטעו ב"ד ידעו עוד שאין לקבל מהם לאפוקי מצוה לקיים דברי חכמים כיון דלא הורו כהלכה לזה פטורים הקהל ע"כ אלא דהש"ס בחר לו לשנות זו ואצ"ל וכו' ונראה לי לומר לפי שנוייא דגמרא דזו ואצ"ל זו טעם התנא דקתני בה"ג דהיא דוחה תמיד אלא הטעם היא אגב דקתני ברישא כהאי גוונא קתני נמי בסיפה כסדר הזה דזו ואצ"ל זו: וק"ל

ע"ב גמרא תרתי למה לי וכו'. והגם דהוי מצי לשנויי' ולומר דחידוש קמ"ל ברישא לפי מאי דקיימ"ל לקמן במשנה דף ד' ע"ב דלא מיקרי הוראה אלא אי הוו ס סנהדרין כולהו שוים בהוראה אבל אם הי' אחד מהם נגדי להוראה אפילו כלם שוים להוראה לא מקרי הוראה ומתני' דקתני ידע אחד מהם שטעו היינו בינו לבין עצמו דוקא ולא לגלג עליהם אלא דהרכין בראשו. אי נמי שתק למאי דמוקי הש"ס לקמן א"כ הא איצטריכא לי' לאשמעונין דכיון דלא דבר ולא חלק להדיא הגם דבסברתו חולש הוא והויא לי' כאילו לא הויא הוראת כולם הוראה וקמ"ל דאפילו הכי כיון דשתיק הוי' הוראה ופטור העושה על פיהם זה הוא שגג וסבר דלא לאפלוגי על רבים וטעה בזה דשתק וחייב על שגגתו ובזה הגם דאי היה מפליג עלייהו הוא מבטל להוראתם וא"כ הוה לי' כמזיד אפילו הכי כיון דשגגתו היא במצוה לשמוע דברי חכמים ולא ידע דין זה דאי הוא מפליג מבטיל ליה להוראה ושניא דא משאר הוראות המשפט הוי לי' שגגתו ומחייב והא קמל"ן תנא ברישא דידע אחד מהם דהוי שוגג בכהאי גוונא והוראה ב"ד הוי' כל עוד שלא חלק. עכ"ז סוף סוף סיפא דתלמוד שהגיע להוראה למה לי' דמרישא שמעינן הכל אלא דמיבעי' ליה כפי זה אחר האמת בהיכא דהורו ב"ד ע"א סנהדרין וזה האחד שידע שטעו אחד מהם לתשלום הע"א והלך זה ועשה ועשו ג"כ רוב ציבור דמחייבי להביא ב"ד פר עד למ"ד וא"כ צריך לדעת אי מייתי זה האחד מהם על ידי הב"ד על ההוראה ומייתו גם כן לחודיה על שגגתו ונמצא מייתי תרתי הגם דהוו החטאות נגדיות זו לזו. או נימא כיון דשגגתו אחת היא שידע שטעה ושגג שלא לחלוק על רבים כיון שלא הי' בידו להכריחם כי אם סברא בעלמא לזה לא יתחייב להביא אלא חטאת אחת על הכל כשגגה אחת היא לו והנה זה לא קא מבעי' לי אלא לסברת מ"ד ב"ד מביאין פר וא"כ אי לא ליתו הוא בהדייהו א"כ לא היתה הוראה והיכא מצי ב"ד לאתוי פר. ונראה השתא מיהא דפשיטא דמחייבי להביא ג"כ ע"י ב"ד בחטאתם דמייתו הפר דב' פעולות עשה בשגגתו והוו לי' ב' שגגות ומייתי על ב"ד ובאנפי נפשיה: וק"ל

שם גמרא אי מההיא הוה אמינא הני מילי גמיר וסבר וכו' קשה אדרבא לאידך גיסא משמע דאי תנא רישא דאחד מהם וכו' לחוד הוה אמינא דלא בעינן גמיר וסבר וטעמא דנקט אחד מהם דמשמע גמור וסבר לאו למימרא דבעינן דוקא גמר וסביר. אלא לאשמעונין דהויא הוראה דבכה"ג הגם דאחד מהם כפי דעתו לא הסכים בהוראה זו. וכפי האמת אם הוה מגלה דעתו לא היתה הוראתם הוראה אפילו הכי כיון דלא חלק בהדיא הויא הוראה וכמו שכתבתי בסמוך ולעולם לא בעינן גמור וסבר קמל"ן תלמוד והוא ראה להוראה דעל כל פנים בעינן גמור וסבר לעיכובא. וי"ל דסבירא לי' להש"ס כיון דמתני' מיהא לא קתני אלא גמור וסבור דהיינו אחד מהם הגם דמצינן למימר דמתני' חידושא אחרינא קמל"ן כנזכר סוף סוף לא מצינן למימר אלא דוקא כעין מה דקתני במתניתן דהיינו גמור וסביר דוקא דמהיכא מצינן להוסיף להא דגמיר ולא סביר מדעתיה כיון דגמר וסבר רמוזא במתניתן ואין לנו אלא מה דקתני במתני' אלא ודאי דלא הוצרך תנא לומר תלמוד וכו' אלא דלא למימר דוקא גמיר וסביר: ודוק

שם גמרא דטעו בדבר מצוה לשמוע בדברי חכמים והגם דאמרינן לא תסור מכל וכו' ימין ושמאל ואמרינן אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין לא תסור וא"כ לא מקרי טעות. וכן הוא מצוה האדם לעשות מפי ה' ב"ה ככל אשר יאמרו אליו החכמים ומצוה קא עביד אחר האמת ולמה יתחייב הוא מיהא הרי לא שגג וי"ל כיון דחכמים לא מחייבי לי' למאכל חלב אלא שריותא הוא דקא שרי לי' אי בעי למיכול. וכי מסתבר לי' דאסור מצי למנוע עצמו שלא לאכול ולא יחלוק על חכמים בזה והרי מי לא מצי איניש למהוי בתעניתא ושלא לאכול דברים המותרים דהגם דהתירם הכתוב אי בעי לא אכיל הכי נמי הכא ואינו עובר על לא תסור שב ואל תעשה היא. אלא דטעותי' הוא דטעה דסבר דמצוה הוא לו לקיים דברי חכמים ולאול לכתחילה הגם דלדידיה איסורא הויא עכ"ז מצוה היא לשמוע ולקום לכתחילה בקום עשה ויאכל חלב כאשר אמרו חז"ל וזוהי שגגתו דמחייב עלה דמצוה לשמוע דברי חכמים הויא במילתא דלית בה איסורא. אי נמי אית בה איסורא בשב ואל תעשה שלא לבטל דברי חכמים שהצריכוהו לעשות דבר דאי עביד שב ואל תעשה מיבטיל לדברי חכמים בכהאי גוונא הוא דאזהר רחמנא לא תסור משא"כ בנדון דידן. ובזה אתי מדוייק ג"כ דברי הש"ס דקאמר דטעה במצוה לשמוע וכו' דהו"ל למימר דטעו במצוה דלא תסור אלא דהא לא תסור לא מקרי טעות והטעות הוא במצוה לשמוע וכמו שפירשתי

ועוד נ"ל לומר לפי מה שמצאתי כתוב בירושלמי וז"ל יכול אפילו יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין שתשמע להם ת"ל ללכת ימין ושמאל עד שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל ע"כ לכאורה משמע דירושלמי פליג אהא דאמרינן אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל וכו' ואחר האמת נראה דלא פליגי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהיינו לגבי שאר העם מאן דלא גמיר וסביר אין ידיעתו ידועה ואפילו יאמרו לו על שמאל הנראה לו שהוא ימין וכן להיפוך כפיף רישיה ולעביד ולזה כי