חפץ השם קסח

הש"ס משום דהאי לישנא בתרא משמע דיש יותר כח ואלימא מהנהו משניות מדקא פרכי מינייהו דבעינן לעשות ויש עוד ליישב. ואי לאו דברי רמב"ם ז"ל שנסמכתי עליהם לחזק הפי' הי' נראה לומר באופן אחר דרב דימי פליג אדשמואל גם ללישנא קמא דלשמואל יספיק דמותרים אתם ולרב דימי עד שיאמרו לעשות להדי' דוקא הוא דפטור ומה דלא מקשו הני אמוראים אדשמואל אין הכי נמי וממילא לא קשי' אלא דפירוש ראשון עיקר והוא נכון: ודוק

שם גמרא אף אנן נמי תנינן וכו' קשה לכאורה א"כ מאי קמ"ל שמואל ורב דימי כיון דמתני' קתני לה בשנים ובג' פעמים להדיא דבעינן לעשות. ועוד דהא מיהא הוה ליהו לאסמוכי דבריהם אחדא מהני ג' מתניתין ומה גם דמדקא מקשו מנייהו לרב דימי בסמוך משמע דהא מוכרח בדיוקא דמתני' א"כ הא מיהא הוה ליה למאן דסבר דבעינן לעשות לאסמוכי דבריו אמתני' דדייקא ליה גם כן. ועוד בלאו הכי אעיקרא דדינא מאי טעמיה דשמואל דלא אמר דבריו אמתני' דקדמא בריש' דחידוש זה שייך שפיר אמשנה קמייתא דידן דרישא דמסכתא דקתני הורו ב"ד וכו' הו"ל למימר אין היחיד פטור בהוראת ב"ד עד שיאמרו לו מותר וכו' והגם דהאי משנה קמייתא לא מתוקמ' אלא אליבא דרבי יהודה ולא כרבנן והויא לה דלא כהלכתא כדלקמן דלרבנן יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב עכ"ז שפיר שייך לאשמועינן היכי הויא ההורא' דמיקרי הוראה דב"ד. ועוד הא מיהא הוה ליה לא לאשמועינן אמתני' דבתר האי משנה ב' דשייך בה חידושא דאולמה הניח עד ההיא משנה דפלוגתא דר"מ ור"י ושם קבע דבריו לאשמועינן עד שיאמרו וכו'. והנראה לומר דפשיטא דשמואל לא אתא לאשמועינן אלא בההיא פלוגתא דר"מ ורבי יהודא דהורו ב"ד ועשו כל הקהל וכו' דהוה אמינא דפלוגתייהו דר"מ ור"י תליא בהא דמר סבר לא הויא הוראה אלא עד דאמרי להו מותרים אתם וכו' ומר סבר אם היו נושאים ונותנים בדב' ואמרו דבר זה מותר הוי נמי הוראה ולזה מ"ד דהויא הוראה בהכי לא מחייבי ב"ד לאתויי קרבן בהכי דלא עבדי מידי וממילא כשאמר הכתוב שיביאו קרבן פשיטא דלעם הוא דקאמר הכתוב דעשו מעשה ולמ"דס דלא הויא הוראה עד שיאמרו להם לעשות סובר דקרא דקאמר שיביאו קרבן אבית דין קאי הם המביאים הקרבן והא בהא תליא כיון דאמרי להו בהדיא מותרים אתם לעשות אינהו מחייבי. וא"כ הייתי אומר דפלוגתייהו דר"מ ור"י בהכי תליא לזה אמר שמואל לעולם בין למ"ד ובין למ"ד כמו שפירש רש"י ז"ל כולהו הכי סבירא להו דלא הוי הוראה עד שיאמרו מותרים אתם וכו' הלכה למעשה ואפילו הכי פליגי מר סבר בית דין. ומר סבר קהל. ולאו בהכי תליא פלוגתייהו ולזה לא אתא שמואל למימר אלא גבי ההיא פלוגתא דאליבא דכולי עלמא לא הוי גמר דין עד שיאמרו מותרים אתם וזו היא סברת שמואל ורב דימי ללישנא קמא ולסברת רב דימי ללישנא בתרא סובר דסברא היא נמי דהוי' גמר הוראה כאשר יהיו נושאים ונותנים ואמרו בגמר דבריהם מותרים ובאומרך כן דהוי סברא יכולים לומר דפליגו ר"מ ור"י בהכי וכל הני משניות דסברי לעשות לאו היינו כולי עלמא אלא דהני אמוראי דמקשי מהנהו משניות סברי מדקא חזינן כל הני משניות דדייקי לעשות פשיטא דדבר זה ליכא מאן דפליג. אי נמי ליכא למיחוש להך סברא ובעינן לעשות ודוק

שם גמרא בפלוגתא הורו בית דין וכו' רב אמר וכו'. קשה למאי דמסיק הש"ס לקמן דיחיד דעשה על פי הוראת ב"ד דחייב הגם דתלה בב"ד כרבנן. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב וי"ג מהלכות שגגות א"כ היכי פליגי הני אמוראי דלא כהלכתא בין לרב ובין לרבי יוחנן קשי' לרב דאמר פטור דתלה בבי"ד קשה דממה נפשך יהיה חייב אי משום דתלה בב"ד הרי היחיד התולה בב"ד חייב. ואם חשבינן לי' שגגתו היא חייב. ולרבי יוחנן נמי קשי' דמשמע דווקא משום דשגג מעצמו דסבר שהוא שומן והיה חלב לזה הוא דמחייב דהוה ליה תולה בעצמו אבל אם הי' תולה בב"ד לחוד בלא אחלופי מיפטר הוא והרי מחייב הוא הגם דתולה בב"ד כדמסקינן לקמן כרבנן. וליכא למימר דר' יוחנן לא סבירא לי' אלא כסתם משנה דמוסכם הוא דברי רבי יוחנן דסובר הלכה כסתם משנה תמיד לעולם ועד והכא כיון דסתם לן תנא במתניתן דידן כרבי יהודה הכי הוי הלכתא כוותי' ולזה היינו טעמא דלא מחייב לי' רבי יוחנן אלא דנחלף לו חלב בשומן הא בלאו הכי תולה בב"ד פטור כמתני' דסתמא הכי דא"כ למה פסק הרמב"ם ז"ל דהתולה בב"ד חייב אם הוא יחיד ולא הוי מיפטרי בהוראת ב"ד אלא צבור דמייתי עלייהו ב"ד והרי קיימ"ל הלכה כר' יוחנן תמיד סובר פלוגתי' הגם דזה יש לדחות קצת עכ"ז דוחק גדול הוא. ועוד קשה להש"ס דמייתו הא דשמואל דאין ב"ד חייבים עד שיאמרו וכו' אמתני'. ופירש"י ז"ל בד"ה לעולם אין ב"ד וכו' ולגבי יחיד דליהוי תולה בב"ד ע"כ דמשמע דהכי הילכתא ואי תימא דיחיד חייב בהוראת ב"ד מה לי הוי' הוראה או לא הוי' סוף סוף חייב היחיד אלא ודאי משמע דהכי הוי' הלכתא דפטור והוא היפוך הש"ס דלקמן דמשמע מיניה דהילכתא כרבנן

והנראה לומר היא דהכי במאי עסקינן דהורו ב"ד ועשו רוב הקהל על פיהם דמחייבי ב"ד להביא קרבן והקהל פטורין ויחיד אחד מהקהל אירע לו זה שנתחלף לו חלב בשומן. לרב דאמר פטור הוי בכלל הקהל דפטורים דב"ד מביאים עליהם. ור' יוחנן דאמר חייב לא הוי שגגתו כשגגת הקהל דמיפטר ג"כ איהו בקרבן דמייתי ב"ד דמה דמייתו ב"ד לא הוי אלא על העושים בשגגת הוראתם לזה כל העושה שלא בשגגת הוראתם לא מתכפר בחטאת דמייתי ב"ד וצריך להביא הוא חטאתו ומהאי טעמא נמי לא מצטרף למנין השוגגין שיהיו רוב לחייב בית דין קרבן. ואי נמי צבור מייתו כמ"ד דצבור מייתו אפילו הכי מחייב כיון דלא דמו שגגתם לשגגתו צריך להביא היא על מין שגגתו לסברת רבי יוחנן ולעולם יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. וא"ת סוף סוף קשה לר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה. נראה לי דר' יוחנן יפרש מתניתן בהכי והלך היחיד ועשה על פיהם בהיכא דחטאו צבור וכל יחיד ויחיד פטור בכלל הציבור ונקט התנא הכי משום סיפא דקתני אם ידע א' מהם שטעו או תלמוד וכו' דאעפ"י דכל הקהל פטורים הוא חייב דזה תלה בעצמו ושגג במצוה לשמוע דברי חכמים וכדלקמן היינו טעמא דקתני רישא יחיד שעשה על פיהם ולעולם אם לא עשה כי אם היחיד או מיעוט הקהל על פי הוראת ב"ד דחייבים העושים וזה לסברת רבי יוחנן משא"כ שמואל למה דמשתמע שפיר דמתני' דקאמר דלא כרבנן דלי ליה לשמואל בהכרח הלכה כסתם משנה כרבי יוחנן והיינו טעמא נמי דהש"ס דמייתי הא דשמואל אמתני' דמשמע דהכי נקטינן היינו טעמא לאשמועינן דאם לא אמרו ב"ד מותרים אתם הגם דעשו על פי הוראת ב"ד חייבים. ועוד נראה דהא דנקט יחיד במתניתן דבהיכא דעשו רוב הקהל על פי הוראת ב"ד אז פטור כל יחיד ויחיד מה שא"כ אם שגגו הם מעצמם. אי נמי כה"ג דהוו ב"ד נושאים ונותנים ואמרו מותרים במסקנת דבריהם