חפץ השם קסה

ביה כוונתו בין אי אמרינן דסובר רבה דבמורסן אית ביה חיובא בין אי אמרינן דבמורסן ליכא משום גיבול ולית ביה חיובא עכ"פ קשה דה"מ דאמר רבי יוסי בר יהודה שריית מים לא הוי גיבול ה"מ במילתא דשייך בה לגבל כל עוד דלא גיבלה עדיין לא הוי גיבול משא"כ במילתא דלית בה משום גיבול דשוה בה נתינת מים וגיבול הכל אחד אב"א חיוב ואב"א איסור שריית מים וגיבול הכל אחד בה דהא אין בו גיבול וא"כ כשם דאסרית בו גיבול אסרינן נמי שריית מים ולא פליג רבי יוסי בר יהודה זוהי כוונת אביי ומשני ליה מר דלא ס"ד דגם בזה נמי מחלק רבי יוסי בר יהודה דשריית מים לאו מידי עביד בה ושרי דתניא וכו' והנה דע כי מהא ברייתא יש להוכיח דמורסן לאו בר גיבול הוא דהא איתימא דמורסן כקמח הוא וחייב א"כ מאי קמל"ן רבי אין נותנין מים למורסן השתא חיובא איכא ושריותא מי הויא ופשיטא דאסור וא"כ הכי הוה ליה למימר הנותן מים למורסן חייב ר"י בר יהודה שרי ואז הוה אמינא דנקט האי פלוגת' במורסן חידוש לר"י בר יהודה דשרי גם בדבר דלית ביה גיבול דסד"א כיון דלאו בר גיבול הוא כל דהוא דשריית מים מיקרי גיבול לגבי דידיה וכסברת אביי קמל"ן ומדקאמר אין נותנין משמע דאיסורא בעלמא הוא דאיכא וכל זה יכול הדוחה לדחות ולומר דאיידי דנקט ר"י בר יהודה נותנין נקט רבי אין נותנין ולעולם חיובא איכה אינא דחייה משום דכיון דאיכא למטעי בהא הוה ליה לבאר כי היכי דלא נטעי בזה כיון דהסברא נותנת זה ופשוט:

אי נמי אכריחך לומר בהכרח לסברת רבה דמשני ליה לאביי וכו' דסובר דדבר דלאו בר גיבול לית בו שום חיוב והוא דקשה למה נחלקו רבי ורבי יוסי בר יהודה במורסן כבר איפליגו בקמח ומדקא מפלגי במורסן עוד פשיטא דסוברים דבמורסן ליכא חיוב. ופליגי בקמח דאית ביה חיובא. ובמורסן נמי דלית ביה חיובא ולרבי איסורא נמי בשריית מים ולר"י בר יהודה בגיבול דוקא הוא דאיכא איסורא וא"ת דילמא לעולם מורסן נמי חיובא אית ביה וטעמא דאיפליגו במורסן נמי לאפוקי סברת אביי דאימור דאמר ר"י ב"י וכו' זה אינו דהנה לסברת רבה מיהא בהכרח דלא הוי טעמא דפלוגתייהו במורסן לאפוקי דאביי משום דא"כ השתא דנחתו להכי רבי ור"י דוק מינה אי לאו פלוגתייהו דמורסן הוה אמינא אימור דאמר וכו' א"כ מאי משני ליה רבה לאביי מההיא כיון דעדיין מצינן למימר אימור דאמר וכו' וא"כ במאי תהיה דעתו דאביי נוחה מההיא מתני' דמייתו ליה כיון דרבה גופיה לא מספיק ליה מהך ברייתא להתיר שריית מים במורסן כי אם מהך ברייתא דמייתי בתר הכי אלא ודאי דלסברת רבה יספוק מהא ברייתא וההוא חילוק דאביי לא סבירא ליה מעיקרא ולא הוצרכו רבי ור"י לאפלוגי במורסן אלא להיותו דוקא מילתא דאיסורא דלית ביה חיוב ואיצטריכו לאשמועינן איסורא דאית ביה. ואני אומר דהכי כוונת רבה נמי ואביי דמילתא דלית בה משום גיבול מודה ר"י בר יהודה דשריית מים זהו גבילו וכן הוא אלא דסובר רבה כיון דע דעיקר האיסור הוא בקמ' גיבול ממש להדיא לזה לא אסרינן אלא מילתא דדכוותה בקמח דחייב דהיינו גיבול ממש אבל שריית מים במורסן הגם דזהו גיבולו כיון דלאו בר גיבול עם כל זה כיון דלא הוי מורסן גיבול דחייב דכותיה בקמח שרי ורבי כיון דסובר שריית מים בקמח חייב לזה אוסר דכותיה במורסן. ולעולם אסיקנא דמורסן ליכא שום חיובא כלל אלא משום גזירת קמח דחייב דוקא הוא דאסרו במורסן. ומה שפירש"י ז"ל בד"ה ר"י בר יהודה וכו' דמניתנת מים מחייב ואפי' במידי דלאו בר גיבול וכו' בהכרח דצריך לפוסקו בסכינא חריפא וה"ק רש"י ז"ל דמניתנת מים מחייב היינו בעיקר הדין ועיקר החיוב דהיינו בקמח והוסיף עוד לומר דלאו דוקא קמח דאית ביה חיובא היא דמחייב בנתינת מים אבל במילתא דלית בה חיובא אלא איסור' מצריך רבי גיבול להדי' לאסור אלא אפילו במידי וכו'

שם גמרא דתנא בהדי' אין נותנים מים למורסן וכו' קשה הוה ליה לומר לאתוי' הך ברייתא מעיקרא דהיא יותר מבוארת במורסן ושריותא דלכתחלה נמי יותר מההיא דקמח לפי מה שפירשתי אתי שפיר כיון דעיקר החיוב היא הקמח וכו' לזה מייתי לי' עיקר הדין דמצדו נגזרה גזירה. ועוד לפי מה שפירשתי דמודה רבה דמורסן דלאו בר גיבול דשריית מים זהו גיבולו א"כ לזה נחלק במורסן גיבול ושריית מים הכל אחד לזה מייתי ליה ההיא ברייתא דעיקר החיוב היא משום קמח וקמח לר"י ב"י אין בו חיוב אלא בגיבול להדיא ממש לזה דכותיה בענין דמורסן גיבול ממש הוא דאסרינן וכמו שפירשתי ודוק היטב

דף קנו גמרא ויש מזל לישראל קשה לסברת ר' חנינא כל הני עובדין דמייתי הש"ס דמיחזי מנייהו דלית מזל היכי ליעביד להו. וי"ל דאיכא למימר דהמזל כך הראה עליהו דהיינו אברהם אבינו ע"ה כך הי' מזלו ש שיתעכב מלהוליד ואח"כ יוליד ולא דריש הך דרשה דויוצא אותו החוצה וכו' אי נמי דריש לה אין ללמוד מיניה דאברהם שאני עמוד העולם ועולה על המזלות כאומרם ז"ל על פסוק הבט נא השמימה וכו' וההיא דשמואל ואבלט יאמר דאבלט לא כיון יפה דאם הי' מדקדק המזל היטב היה רואה במזל עצמו שינצל דהמזל יורה על העובר על האדם ובזה נמי ברתי' דרפקיו וגם ההיא דרב נחמן אדרבה ומינה נתקיים המזל שהראה עליו שיגנוב והרי סליק ופסקי' לקיבור. וא"ת א"כ יום הדין ר"ה ויוה"כ למה וי"ל דהקב"ה כאשר צדד מערכת המזלות בחכמתו ב"ה העריך כאשר ידונו לעתיד והמציא המערכות כאשר יחייב הדין כאשר ידינו לעתיד כי הוא יודע ב"ה מה שעתיד להיות ולזה בר"ה ויוה"כ דן את האדם כדי שיהיה ג"כ המזל כפי הדין והוא ב"ה ראייתו במה שעתיד האדם לעשות לעתיד היא כראית איצטגנינות כמו שפי' הראב"ד

שם ד"ה רש"י מהו לתקן מתוך כלי שלפני בהמה זו וכו' נלע"ד דכוונתו היא משום דכיון דנוטל מלפני בהמה זו המורסן מעורב עם מים ממילא מתגבל כשנוטלו ושרי ליה דאי לא תימא הכי פשיטא מתני' היא וק"ל

שם ע"ב גמרא אם בר ישראל הוא אזיל ואתי וכו' איפשר דשמואל תפלה היא דקעביד דאי לאו הכי כפי שטח דבריו מיהא משמע דודאי קאמר דאזיל ואתי ומנא לי' הא. ואפשר דיכולני לומר עוד דשמואל נמי איצטגנין הוה וחזא דעביד מצוה דמתצילת ליה

שם גמרא מצוה עבדת פי' דלא אימא דמקרה בעלמא קרה לי' אלא דמצוה עבד דמיתצלת לי' וזהו מצוה קא עבדת דזה הוא הגורם. דפשיטא דהוא ידע דמצוה עבד ואין לומר גדולה קאמר לי' דהעיקר חסר בדבריו. וכן הא דלקמן דברתי' דרעקי' ומי הכי היא דקאמר לה דלא תימא מקרא הוי לה דהכניסה המכבנתה וכו' ופשוט

שם רש"י ז"ל ד"ה כלדאי חוזים בכוכבים וקשה הרי רש"י ז"ל בעצמו פי' בערבי פסחים דהיינו אוב. ונלע"ד דרש"י ז"ל סובר דכלדאי שייך למיקרי בין בעלי אוב בין החוזים בכוכבים כולהו כלדאי מקרו והוכרח לפרש התם אוב משום דהתם קאסר לשאול בכל דאיתא ואי הוו חוזים לא משמע דאסיר מסוגין דהכא ומדקא אמר אסתכלתי באיצטגנינות וכו' לזה בוודאי דלא אסר התם אלא אוב