חפץ השם קסד

שם גמרא איכא דאמרי וכו' לא ידענא למאי נפקא מינה פליגי תני איכא דאמרי ומאי נפקא מינה דלענין הילכתא כיון דקיימא לן כל ספיקא דרבנן לקולא א"כ שרי במציאה הבא לידו ונראה דהני איכא דאמרי פליגי למה דאמר ברישא אמר רבא וכו' ואמרי איכא דאמרי דרבא לא אמר מידי והיינו טעמא דמשמע להו דהא דמציאה דלא דדוקא כיסו תנן ליכא מאן דפליג ולא איצטריך רבא לאשמועינן ולא סבר למהו דתימא דקאמר הש"ס ורבא לא אמר הא דמציאה אלא דבעי וכו' וק"ל ויש עוד ליישב וק"ל

שם גמרא אתה מצווה על שבית' לכאורה משמע דמה שהתירו הוא שביתת בהמתו דאסור' מדאורייתא והא מילתא לא תסיק אדעתין דהיאך יתירו רבנן איסורא דאורייתא דאסרה שביתת בהמתו חייב בה אלא ודאי דשביתת בהמתו דקאמר הכא היינו דמילתא דהויא מדרבנן בעלמא כהא דמסיק לקמן כד פריך והא מחמר ומסיק וכו' דלא הויא שביתה דמדאורייתא. ומה דפריך ממחמר ולא פריך והא איכא שביתת בהמתו דמשמע דהא ליכא למיפרך מינה שם אפרשנו ופשיטא דהכל אינו לענין איסורא דמדאורייתא וטעמא דנקט מחמר שם אפרשנו שכו בס"ד יע"ש במקומו: וק"ל

שם רש"י ז"ל ד"ה נותן כיסו וכו'. מבעוד יום ע"כ הקשה הרא"ש ז"ל לדברי רש"י ז"ל חדא מדקאמר הש"ס אבל מציאה קודם שתבוא לידו ומבעוד יום הא דמטיא א לידיה. ולזה נראה דאין כאן קושיא דמי לא משכחת לה שזכה בה על ידי גוי ואמר לגוי שיטול לו דבר פלוני מבעוד יום ואינו שלו אלא מציאה ובזה אסר כיון דלא זכה בה. ולדידיה מיהא לא סמכא דעתיה אי נמי שנטלה לו ישראל אחר וקדש היום וקאמר לו שיתנה לגוי והוא מיהא לא היה לו שהות לזכות בה ובזה קאמר דאסיר כיון דעכ"פ הוא מיהא לא סמכא דעתיה כיון דאי בעי הגוי או ישראל הזוכה לו בה אומר לעצמי זכיתי באופן דמועיל אם כן אין כאן מציאה עד השתא לא לזה ולא לזה. הקשה עוד הראש ז"ל מאי פריך והלא מחמר והלא אין כאן עקירה כיון דנתנו מבעוד יום עליה ע"כ באמת אין כאן קושיא לכאורה דכח המקשה דקאמר והרי מחמר הכוונה היא משום דכיון דאי אפשר דלא קיימא להשתי' ולהטיל גללים וכו' וממילא הוו תרתי עקירה והנחה לזה קא פריך והלא מחמר באמת פח הרב הוא מדקא משני רב אדא דמניחו עליה כשהיא מהלכת מאי משני רב אדא מהא והלא בלאו הכי בהכרח דאין כאן עקירה דמבעוד יום הניחו על החמור דומיא דנכרי והנראה לומר לשנות פירכא זו על דברי רש"י ז"ל כי באמת היא קושיא חזקה. והנראה לומר הוא דרש"י ז"ל הוקשה ליה כיון דהא דמניחו על החמור עצמו לא שרי אלא דוקא בהיכא דליכא עקירא והנחה כמסקנת הש"ס וליכא אלא איסורא דרבנן א"כ מאי טעמא דתנא דמתני' דקאמר אין עמו דוקא שבות ואין כאן איסורא דאורייתא דהא דמצוה על שביתת בהמתו השתא ליכא אלא מדרבנן בעלמא א"כ אמירה לגוי נמי שבות ומאי אולמיה דהאי שבות מהאי שבות וא"כ גם יש עמו נכרי אי בעי להניחו על החמור למה קא אסר תנא דמתני' לזה פירש"י דנכרי דקתני היינו שיתנו מבעוד יום וקסבר ז"ל דבה"ג ליכא איסורא כ"כ כיון דמבעוד יום קא יהיב ליה גוי בהדי דידיה קא טרח. והגם דהרמב"ם ז"ל כתב דאפי' לא יהיב ליה אגרא דפי' דאז ליכא למימר גו' בהדי דידיה קא טרח אפ"ה שרי שפיר אמרינן עכ"ז דרש"י ז"ל יודה לזה דעל כל פנים שפיר מצינן לומר דבהדי דידיה קא טרח מקרי לאחזוקי ליה טיבותא וזה פשוט בש"ס דסתם גוי לא טרח אלא בהדי נפשיה ולזה דוקא מבעוד יום דלא קא עביד ישראל איסורא בשבת עצמו משא"כ לגבי בהמתו גם בשבת שרי דזיל בתר טעמא כיון דאיסורא הוא מטעם שביתת בהמתו א"כ מאי מהנה אם יניחהו על החמור מבעוד יום והלא בהמתו עכ"פ הא עבדת מלאכה והוא מצווה על שביתתה א"כ לגבי בהמתו בכל אופן שרי. כיון דקא שרו לה אין חילוק ושרי בין מבעוד יום בין משתחשך יניחינו עליה ודוקא לא התירו דבר זה דבהמתו בהיכא דלא קא עבד הנחה ועקירה אלא דוקא בהיכא דליכא גוי מה שא"כ בהיכא דאיכא נכרי דאז לא עביד איסורא אפי' מדרבנן דאמירה לגוי שבות כיון דמבעוד יום הוא ליכא איסורא כל כך. ולעולם הא דמניחו על החמור היינו אף משקדש היום ובזה לא קשה קושיית הרא"ש ז"ל ואפשר דהכי הוא כוונת הש"ס באומרו שביתת בהמתו מצווה עליה ובזה אין חילוק בין מבעוד יום לשתחשך וא"כ בשלמא נכרי מצי למימר ליה מבעוד יום מה שא"כ על החמו' דהכל אחד ומבעוד יום כמשתחשך הויא. ומה שהקשה עוד הרא"ש מההוא דבית הלל מתירין עם השמש ע"כ נלע"ד דלא דמי דשאני ההיא דהתירו בית הלל עם השמש היינו דמצי הנכרי למיעבד המלאכה ההיא בחול שלא בשבת כההיא דעורות לעבדן. וכלים לכובס. מה שא"כ הא דהכא דהוה ליה ממש אמירה לגוי שיעשה בשבת אי לאו משום שאדם בהול הוה אסרינן גם מבעוד יום כיון דהולכין הם בשבת כמאן דאמר ליה בהדיא לזה דוקא משום אדם בהול שרו ליה ועכ"ז הא גריעה ליה מהא דנותנו על החמור דנותנו בשבת בהדיא וגם שנותנו מבעוד יום כמי שנותנו בשבת דאין חילוק לגבי שביתת בהמתו. ולזה דוקא לא התירו נותנו על החמור אלא בהיכא דלית עמו נכרי ואילו היה נותנו משתחשך היה או שוה לחמור. נכרי וחמור הכל באיסור אחד וכל זה לשיטת רש"י ז"ל אלא דכפי זה אמרינן דבהיכא דלא יהיב לי' לנכרי מבעוד יום כגון שלא היה עמו נכרי מבעוד יום נזדמן לו משקדש היום דאז הרשות בידו רצה נותנו לנכרי רצה מניחו על החמור והכל שוה לי' וכל זה לשיטת רש"י ז"ל ולקמן יתבאר הש"ס באופן אחר בס"ד:

וק"ל

דף קנה ע"ב גמרא אמר אביי אמריתה וכו' מתני' מני וכו' פי' להיות דאביי סבר לחלק ע"כ לא קאמר ר"י בר יהודא וכו' לזה ס"ד למימר מני לא רבי ולא ר"י בר יהודא. דעד כאן לא קאמר וכו' ומשני ליה רבא דר"י בר יהודא היא ולא חש לעד כאן לא קאמר דסמוך אמתני' דמורסן: ופשוט

שם גמרא דתניא אחד נותן את הקמח וכו' קשה דעד כאן לא קאמר ר"י בר יהודה ופליג אדרבי אלא בחיובא בהתיר' לגמרי מי קא פליג ואדרבא אמרינן מי איכא מידי דלרבי מחייב ולר"י בר יהודה שרי לגמרי אלא ודאי דלא פליג ר"י בר יהודה אלא לחיוב דלא מחייב ואיסורא מיהא איכא ומתני' שרי לגמרי וי"ל דפשיטא דלא פליג ר"י בר יהודה אלא דלא מחייב אבל איסורא איכא מיהא וה"מ בקמח דאית ביה גיבול אבל במורסן דלאו בר גיבול הוא ואין בו חיוב כלל בין בשרית המים בין בגיבול ממש לרבי דסובר שריית מים זהו גיבולו אוסר במורסן ליתן בו מים ולר"י בר יהודה דלא מחייב בשריית מים בקמח שרי לגמרי שרית מים במורס' דהא חיובא דגיבול הויא תולדה דלש ומידי דלא הוי ביה גיבול כמורסן לית ביה חיובא אלא איסורא דרבנן לבד ואביי דפריך עד כאן לא קאמר וכו'