חפץ השם קסג

יאמרו דטעמם ונמוקם עמם כיון דסנו ליה מהאי טעמא תלו דלא אחמו בשלמא אי הני תרתי אביי ור"ש בר שילת לא אחימו ליה הם איכא ח"ו וכו' מה שא"כ כיון דהם מיהא אחימו יספיקו לומר דטעמו דמחמם הוא משום דמוכח להו. ומה שפירש מהרש"א ע"ה דטעמיה רב דקאמר ליה אחים הם פדאי וכו'. הוא משום דסנו ליה וכו' מחילה מכבודו מההכרחיות שכתבתי: והדבר פשוט

שם גמרא אמר ריב"ז משל לאדם שזימן את עבדיו וכו' הנמשל בזה הוא כי הב"ה זימן את עבדיו אהוביו לסעודה לג"ע העליון וציוה להם שיקשטו עצמם במצות ומע"ט דהמשל דקתני לעיל למלך שחלק בגדי מלכות איירי לגבי מצות לא תעשה. ולזה קתני החזירם כשהם מלוכלכים דהיינו ע"י העבירות הנשמה מתלכלכת וכו' משא"כ המשל דהכא איירי כנגד מצות עשה שציוה ה' שיתקן עצמו ויאיר לנשמתו ויחסו חכמים לדבר זה מלת חלוקה דרבנן דבעשיית האדם מצות ומע"ט תאיר נשמתו ותתלבש במלבוש רוחני ולזה הפקחים אומרים וכי אי בעי המלך מש"ע שיבא תיכף ומיד כרגע כמימריה ישלח אחריו והם מכינים עצמם תמיד ואומרים ועומדי' פתח בית המלך הנמשל בזה הוא שהצדיקים מקיימים שוב יום א' לפני מתתך והוא פתח בית המלך שהוא עולם העליון שכל יום אומרים מחר ימות ונמצא כל ימיו בתשובה. והשוטה אומר עד שיקריב קצו ימי שנותינו שבעים שנה וישלח אחריו ויטול על ערש דוי אז יתקן ויעשה צדקה ומצות ומע"ט וכאשר תכף ומיד כרת דשני וכרת דיומי קפצי עליה ויגוע תיכף ומיד ימצא בלי תיקון הגם דעבירות לא עשה מצות שהם תיקון לנפשו לא עשה לזה כעס המלך כי ומאיר ומהנה לעבדיו הזריזים שעשו רצונו ית' שהם פרי מעשיהם הטובים. והאנשים הסכלים שלא עשו מע"ט ונתעצלו ירעבו כי מי שטרח בע"ש יאכל בשבת וכו' ואותם שלא טרחו יהיו יושבים ורעבים ודוקא מצד שלא הכינו עצמם במילתא דחזיא לההוא עלמא דהיינו תורה ומצות אבל הנהו שעברו על התורה. והמצות כבר מלתא דידהו אמורה דינתנו לכובס ולא תהיה להם מנוחה כמו שפירש"י דהכא מיירי המשל הזה בענין המעשה הטוב וק"ל

שם גמרא ד"א בכל עת וכו' אלו ציצית ושמן וכו' אל יחסר אלו תפילין ע"כ צריך לדעת למה לא כיילינהו בחדא כללא בכל עת יהיו בגדיך לבנים ויהיה שמן על ראשך. א"נ אצ"ל עוד ויהיה אלא ושמן על ראשך וקאי על בכל עת דרישא ונראה והוא דקי"ל כפי הדין דציצ' זמנו דווקא ביום ולא בלילה. אבל תפילין בין ביום בין בלילה דגם לילה זמן תפילין וכן פסקו רוב הפוסקים וכן פסק הב"י וכתב עוד דאף במועדים אין איסור בלבישתם אלא משום דא"צ לאות דידהו ועיין במ"ש הב"י בא"ח סי' ל' והשתא לפי זה יתפרש הכתוב דפלגינהו לב' בבי כפתור ופרח בכל עת יהיו בגדיך לבנים דהיינו ציצית דייק בכל עת להיות דמצותו בעתי' ידועים דהיינו ביום דוקא לז"א בכל עת דהיינו בכל יום ולא בלילה ולגבי תפילין אמר אל יחסר כלל שמן מעל ראשך דהיינו תפילין דתמיד הוא מצותו אפי' בלילה כנז' כמ"ש לעיל דמסקנא היא לילה זמן תפילין וק"ל ולפי' הרמב"ם שפסק דלילה לאו מצות תפילין ואם לבש תפילין בלילה עובר. נראה כי טעמ' דפלגינהו קרא ובחד נקט בכל עת ובחד נקט אל יחסר להיות כי מצותה משונה. דהלובש תפילין בלילה עובר בלאו הלובש ציצית בלילה פטור ואינו עובר כמי שלובש תפילין. אבל לפי' קמא אתי מדוייק ביותר הכתוב. ונראה כי הכתוב הזה יכוון ג"כ למה שכתב האר"י ז"ל וצוה ללבש הציצית קודם התפילין לזה הקדים הפסוק בגד לשמן וק"ל: פרק מי שהחשיך

דף קנ"ג גמרא נותן כיסו לנכרי וכו' קשה למה לא התירו לעיל בהיכא דנפלה דליקה בביתו לומר לנכרי שיכבה. וליכא למימר. דמה שנותן הכא היינו מבעוד יום דוקא הוא דשרי משא"כ משתחשך דאסור. ולזה אין אומרים לו כבה משתחשך ולזה פירש"י ז"ל נותן כיסו לנכרי מבעוד יום זה אינו דא"כ שרינן לומר לגוי ולצוותו בהדיא מבעוד יום לשאם תפול דליקה שיכבנה. וזה אינו ממה דאמרינן בפרק כל כתבי דף קכ"א דכוותיה גבי גוי דקא עביד אדעתא דישראל מי שרי ומשני וכו' גוי אדעתא דנפשיה עביד. משמע דאם קא עביד בשלי' אסור ודוקא דקא מתהני ישראל ממילא אבל לומר לו להדיא אסור. וזה פשוט ולזה הסכימו הפוסקים. ונראה לומר דהכא נמי דשרי היינו טעמא משום דלא קאמר ליה בהדיא להוליכה ארבע אמות אלא שנותנ' לו סתם והגוי מדנפשיה קא מוליכה ולא הוי שבות גמור אלא דוקא כשאומר לו בהדיא לגוי לעשות המלאכה כגון ההיא דלכבות אין אומרים לו כבה ובזה לא התירו ודוקא בכה"ג דנותן כיסו סתם ואינו אומר לו כלום ומשכחת לה אם ירצה לישב בו הגוי אי נמי להוליכו הגוי פחות פחות מד"א דהוי גזירה לגזירה אי נמי להניחה על החמור דידיה וכדומה וא"כ אין כאן הכרח לומר במה שמתנים לו זה הכיס לגוי שבהכרח לעשות מלאכה ולזה התירו ואין הכי נמי דשרי כה"ג בענין הכיבוי דשרי לומר לפני הגוי כל המכבה אינו מפסיד דממילא יבין הגוי ויכבה. וגדולה מזו כתב הטור סי' של"ד ז"ל דמותר לקרות לגוי אם אינו שם אעפ"י שבודאי יכבה כשיבוא לשם א"כ דאעפ"י דממילא הגוי עושה מלאכה ברצון ישראל ולהנאתו שפיר דמי לישראל לסייע בזה שיהיה כנדון דידן דנותן לו הכיס לגוי סתם. ומדברי הרא"ש ז"ל שכתב דשרי על ידי קציצת שכר דמשמע דשרי אף לומר לו להדיא להוליכה ולקצוץ לו דמים הא נמי שרי מטעם הנז' כיון דלא קאמר ליה להדיא להוליכה בשבת ועדיין איכא כל הנהו צדדי התר הנז'. ועוד נלע"ד דשאני הא דהכא מההיא דנפלה דליקה דהתם דלא שרו חכמים היינו טעמא משום דלא חששו חכמים לשמא יכבה לכתחיל' יקום ויכבה דאמטו להכי יתירו לו שבות דאמירה לגוי ודוקא הכא בנדון דידן דכיסו אתו עמו. והוא הולך הוא כדרכו וההליכה מותרת לו ואינו מוסיף ענין של איסור להדיא אלא דאינו מרחיק מעליו האיסור לזה איכא למיחש. ואיכא נמי הפרש אחר דההיא ההפסד דדליקה ממונו אתי ממילא וכה"ג לא חיישינן שיעבור אאיסורא ויחלל שבת להציל משא"כ הכא דאמרינן ליה דיקים וישליך מידו הכיס ויפסיד ממונו בהדיא בידים בהא איכא למיחוש שיחוס על ממונו ולא יאבדו בידו ולזה שרו ליה באופן דאיכא תרי שינוי למהכא להתם. דסד"א דלא קא עביד מעשה אלא דהולך כמות שהוא ועוד להשליך להדיא ולהפסיד ממונו בכהאי גווא הוא דאיכא למיחש שלא יאבד ממונו משא"כ בההיא דנפלה דליקה דלא הוו הני תרי טעמי חדא דלא חיישינן בקום עשה שיכבה להדיא ויעשה מעשה עבירה להדיא מסויים ועוד דההפסד אתי מאיליו ולאו בידו בזה לא חיישינן ואחר שכתבתי זה דייקתיהו ג"כ מדוקדוק לשון רמב"ם ז"ל ודוק: