חפץ השם קסב

לך בטהרה דדייקי מאשר נתנה וא"כ בהכרח דהאי קרא דוישוב וכו' בצדיקים מישתעי וש"מ דצדיקים הוו עפרא וכך יסבור ר"א נמי אלא דהוא סובר דאיירו בצדיקים דיש בהם קנאה אבל צדיקים גמורים דאין בהם רוח עון ולא קנאה וכו' לא הוו עפרא משא"כ ר"מ דסובר דאפי' צדיקים גמורים דמתו בעטיו של נחש הוו עפרא דהיינו טעמא דלא מייתו מקרא דכי עפר אתה הנאמר באדם הלא הראשון דסוף סוף הרי חטא והוא בעי למימר אפילו במי שנותן נפשו כמבוקש ממנו יתברך שמו דהיינו כמו שנתנה בטהרה שלא טעם טעם חטא אפילו הכי וישוב העפר וכו'. ונראה לי לומר דאי איפשר לומר דמה שמנו חכמים ד' מתו בעטיו של נחש היינו שלא מתו בעטיו של נחש אלא ארבעה הללו דוקא דהדעת נותנת דפשיטא דכמה וכמה צדיקים עליונים דמתו בעטיו ומה שמנו חכמים הם אלו שנתגלה בהדיא שמתו בעטיו ואיכא פשיט' כמה וכמה דאיפשר שמתו בעטיו וכי חכמים ידעו כל הנבראים מה הם ומה מעשיהם אם טעמו אם לו טעמו טעם חטא והדברים פשוטים. וא"כ מצינו למימר דקאי ר"מ על כיוצא באלו הצדיקים שלא טעמו טעם חטא ולא תיקשה מאי קמ"ל רב מרי כיון דמשמעו' קרא דוישוב הוא בצדיקים גמורים מדמסיי' והרוח וכו' אשר נתנה דהיא גופא קמל"ן דהכוונה היא תנה לו כמו שנתנה לך ולאפוקי מר"א ור"א סובר דאף במי שטעם טעם חטא יאמר עליו כמו שניתנה לך דאין צדיק בארץ וכו' ותיכף ומיד הם מתחרטים ומקבלם ה' ונשמתם טהורה. ולדרך זה יתפרש כל המאמר. והמעיין יבין: ודוק

שם גמרא א"ל התם בתוך י"ב חדשים ונשמתו עולה ויורדת לאחר י"ב חדש וכו' ק"ק והא עלתה המסקנא בין רב אחאי ור"נ דצדיקים לא הוו עפרא. והכא קאמר רבי אבהו על שמואל דאין הגוף קיים אלא י"ב חדש ומי לנו גדול משמואל דשקול כמשה ואהרן דפשיטא דלא הוי עפרא. ונראה לומר דלעולם ח"ו דשמואל הנביא יהיה עפר אלא הנה ידוע הוא כי אחרי הפרד הנשמה מהגוף אין הנשמה במעט זמן תשכחהו לגוף ותמיד מגמתה בו כאילו הוא קיים עד משך זמן ארוך שיעור שירחקו הטבעים ואז הוא ביטולו כי כל עוד שהנשמה עדיין יש לה שייכות עמו עם הגוף כקיים מחשיב וכאשר מניחתו לגמרי ועולה למקום העליון ממילא הוא בטל וזהו אומר' הגוף בטל ולא אמר הגוף נעשה עפר דהצדיקים אינם נעשים עפר: וק"ל

דף קנג גמרא אמר רב יהודה וכו' משמיה דרב מהספדו של אדם ניכר אם בן עה"ב וכו' איני והאמר ליה רב לר"ש אחים וכו'. עס"ה. ק"ק מהו לשון הא והא וכו' דכלום מאי קשיתיה הא דמצוה רב לר"ש הוה ליה לשנויי כי קא אמינא דניכר אם בן עה"ב דאחימו ליה ולא שייך למימר הא והא אלא אי הוו תרי מתני' או תרי מימרות. והוה מוקי חדא בהכי וחדא בהכי משא"כ הכא דהוה מגלה ליה כוונתו דההיכר הוא על ידי דאחימו ובזה סלקא ליה קושייתו ועוד קשה להאי שינויי אי קא חזינן דאחים ממילא דהיינו דאחימו ליה כולהו אין בו שום מעלה והכירא ולא אפשר כיון דההספד יורה על היותו אדם גדול ממילא בכה"ג יורה על יותר ויותר וא"כ ממילא רב דהוצרך לצוות לזה ח"ו גרע ב"מ. ועוד צריך לדקדק לרב דקא בעי לאזהורי לאחים ליה מה יתרון יש לצדיק בזה דאם להורות לכל דצדיק הוא שלא יהרהרו אחריו ח"ו ממה נפשך אם צדיק הוא אחים מאיליה ואי נמי כמסקנת הש"ס דאחימו ליה דוקא א"כ ממה נפשך אם אחימו ודאי דאחים ואי לא אחימו ליה ליכא למיחש דיחשדוהו ח"ו דהא ליכא הכירא אלא אי אחימו וכיון דלא אחימו אין הכירא ולמה יצריך לצוות אם לא שנאמר דכדי להודיע לעולם להדיא דצדיק הוא הרי ידעי ליה ומפורסם הוא ומה גם כי אין לו ע"ה לפרסם צדקתו וזכותו מאי נפקא ליה מנה ומהו פירושו דהתם קאימנא ועוד צ"ל דברי אביי דקאמר לרבא כגון מר דסנו ליה וכו' מאי כוונתו פשיטא דמוטל עליו דאביי לאחים והגם דלא מוטל עליה. עכ"ז לאביי מיהא מ"ק ליה קריינא דאגרתא ליהוו פרוונקא. ועוד צ"ל תשובת רבא דקאמר ליה מסתאיי את ור"ש בר שילת דהו"ל להשיבו בהדיא את ור"ש חתימו מהו לשון מסתאי. ועוד צ"ל כוונת הש"ס דמייתי להאי מימרא דאביי למאי נפקא מינה. ומאי כונתו דסדרה בש"ס. ולבוא אל הביאור אייתי פי' רש"י ז"ל שפיר דהא דרב טעמו הוא משום דהוה זקן ואין בני אדם נכמרים רחמיהם אל הזקן וכו' ע"כ באמת דברי רש"י דקאמר דרב זקן הוה כן הוא דרב האריך ימים ד' מאות שנה וקושטא דמילתא קאמר אלא למה הוצרך לזה ללא צורך. ועוד א"כ למה הוצרך לשנות הא וכו' הוה ליה לשנות זקן שאני ולא קשה מידי אכן נראה דהכוונה היא דאי הוה אמר כי קא אמינא דאחימו ליה הוה משמע דלא משכחת ליה שיוכר שאינו בן העה"ב אלא אי אחימו ליה ולא אחים ואחר האמת לא כך הוא דאפילו בלאו דאחימו ליה אי לא אחים אינו בן עוה"ב ואינו מחלק אלא דוקא בכה"ג דרב דהיינו כמו שפירוש רש"י להיותו זקן ואינם נכמרים בני אדם רחמיהם עליו ואומרו הא והא לומר דגם בכה"ג איכא למימר דיוכר איזהו בין העוה"ב דהיינו אי אחים ליה וכו' ויהיה פירוש הא והא בשני זקנים שבני אדם אינן נכמרים וכו' במה יוכר דתלינן לומר מצד הזקנה דהיינו המקשה עצמו ידע מהזקנה ואמר ובמה יודע אפוא ואי תימא דאיכ' למיחש לזקנה במה יודע הזקן אם הו' בן העה"ב. לזה אמר הא דאחים ליה והא דאחימו ולא אחים יודע דאינו בן העה"ב ואי לא הוה מסיים והא וכו' לא הייתי יודע דגם בזקן שייך ידיעה לזה סיים ואמר והא וכו' ודוק. וכפי זה מי שאינו זקן לא בעינן דאחימו ליה ואי לא אחים איגלאי מילתא דלאו בן העה"ב הוא דלא בעינן דאחימו ליה אלא בזקן והשתא הגם דחזינן דאחים מאיליו. עכ"ז מצד היותו קטן כצ"ל שיהיה ניכר שהוא בן עה"ב וזקן דאחים ממילא אפש' דלא משכחת לה וטעם דהוצרך לצוות לזה רב יש לומר שני טעמים הא' הוא דחשש רב דילמא סברי דאין לחלק בין גדול לקטן ולזה הגם דלא אחימו ליה כיון דלא אחים ח"ו איכא רינון אחריו לזה קאמר ליה אחים וכו' והא קמ"לן דזקן שאני ודוק. אי נמי דטעמו הוא כיון דאמרו' רז"ל כל המוריד דמעות וכו'. מוחלים לו עונותיו. לזה רצה דבאמצעו' הספדו יכופרו עונותיה' דאין לך זכות גדולה מזו ותתגלגל ע"י בהספדו לזה מצוה ליה ואמרו דהתם קאימנא פירו' יש לי קיום והעמדה על זה. אי נמי לשמ' לא יחוש לדבריו לזה אמר דע דהתם קאימנא וממילא ידענא אי אחים ידענא כיון דיתוסף לו מעלה וזכות לרב. וכן להפך ידע ממילא. אי נמי יובן ע"ד מ"ש המגיד על קרא דוימת יוסף וכו' ובני ישראל וכו' דאז מצוין שם כל הנשמות וא"כ ממילא הוא איתיה תמן. וטעם אמרו אביי וכו' ותשובת רבה וטעם המסדר שהביאה לומר דיש גדר אחר ג' דהגם דאחימו ליה לא אחים עכ"ז אינו ניכר שאינו בן עה"ב והיינו דקאמר אביי לרבה כגון מר וכו' דכיון דסנו ליה לא מהני. לאתי' ליה דדוקא הזקן מצד שאין בני אדם וכו' משא"כ הא דיש להם שנאה כל מה דעבדי ומחממי' לא אחים לזה קאמר אביי וכו'. ומשני דיספיק ליה שני תלמידי חכמים שאחימו הם לבדם עליו וליכא למיחש בזה לשמא