חפץ השם קנד

קשרים ממצוא חפצך. ופירוש רש"י ז"ל כההיא דעירובין לא יטייל אדם בסוף שדהו. לידע מה היא צריכה. היינו דוקא איסורא דמטייל הוא דאיכא דקאסר ולא לידע מה שהיה צריכה שדהו דהא הרהור בעלמא הוא ושרי ולא קאסר אלא הטיול ודמי להא דמחשיכין על התחום דאסור: וק"ל

שם גמרא דיבור אסור וכו' מכאן ראייה ברורה למה שפי' רש"י ז"ל בפרק אלו קשרים שהדיבור האסור הוא של מקח וממכר וחשבונות וכו' דהנך רואה דמתיר להדיא לדבר דברים כיון דאינו מזכיר בפירוש השכירות שרי מה שא"כ לדברי התוספו' ז"ל שאמרו דאיסור ודבר דבר היינו אפילו לדבר דברים בעלמא דברי חול אסור א"כ גם הנראה וכו' אסור לומר מידי דהוה דברי אימא סבתא דרבי שמעון בן יוחאי. ויש ליישב דההיא דאמרי התם התוספות ז"ל דאסיר דברי חול. היינו דמישתעי סגי כההיא דאימא סבתא אלא באמת דמה דקאמרי התם התוספות דאמרינן בירושלמי בקושי התירו שאלת שלום משמע דאפילו דברי חול כל דהו אסיר ונראה דבהכרח למר דתלמודא דידן לא סבר לה הכי דהא בהדיא שרי הנראה וכו' וחשבונות של מה לך ומה בכך שאין לך דברי חול כזה ושרי. אי נמי יש לומר דס"ד לאסור שאלת שלום יותר מדברי חול דבכי האי גוונא קרוב ושייך יותר למיתי ולמסרך בדברי מקח וממכר וחשבונות רבים ויש בו יותר למיחש משאר דברי חול ולזה בקושי התירו שאלת שלום: וק"ל

שם גמרא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. ומה דדריש לה הש"ס לעיל אזיל לשיטת רבי יהושע בן קרחא. ואיכא למימר דלא ידע הש"ס מהא דהני תנאי מדקאמר לו הש"ס מפי עצמו. ולא מייתי פלוגתייהו דהני תנאי התם ולמימר הלכה כרבי יהושע. והגם דיש לדחות דחייה אסר' לזה עכ"ז זהו הנכון והיינו טעמא נמי דלא תיקשה לדברי הכסף משנה שכתב דטעמא דהרמב"ם ז"ל דפסק כרבי יהושע וכו' הוא משום רבי יוחנן דאמר הלכה כרבי יהושע בן קרחה. ולמה לא אמר משום דסתמא דתלמודא קאי כוותיה בפרק אלו קשרים אלא ודאי להיות דהמובן מדברי הש"ס התם דדברי עצמו קאמר הש"ס ולא ידע אז מהאי פלוגתא כד דריש לההיא בפרק אלו קשרים ואיכא למימר דאי ידע מהאי ברייתא פשיטא דמוקמינן לכללה דקיימא לן הלכה כתנא קמא לזה קא מייתי ראיה דוקא מההיא דרבי יוחנן דפסק הלכה כרבי יהושע בן קרחה: וק"ל

שם גמרא ודיבור מי אסור וכו' נראה דוקא דיבור הוא דנפקא לן מהכא דשרי לצורך מצוה. אבל מעשה כגון לילך לדבר מצוה לא ידעינן דשרי. וזהו שדייק רש"י ז"ל בד"ה ודיבור מי אסור וכו' וכל הני דיבור נינהו ע"כ. ובזה נחה דעתי בדברי הר"ן ז"ל לקמן בדברי אבא שאול וז"ל אמר ליה אבא שאול לתנא קמא וכו' שוי כלל' וכו' דנשמע וכו' דזכאי באמירתו כדקתני אומר לו לך וכו' דאמירה שריא בהו משום דחפצי שמים נינהו. הילכך מחשיבין וכו' עכ"ל. וקשה לכאורה אמאי מצריך התם לטעם אמירה דשרי תיפוק לי עשייה עצמה דהיינו החשכה שרי דחפצי שמים נינהו שרו ומת וכלה פשיטא דשרו משום חפצי שמים דמצוה נינהו ולא קא תני תנא קמא אלא מלתא דרשות ומת וכלה דמצוה נינהו ולא קתני ופשיטא דלא באו לכלל איסור. ובמה שפירשתי אתי שפיר דמהני מתניתות ומימרות דמייתי הכא לא משמע דשרי אלא דיבור מה שא"כ מעשה דהיינו החשכה אימא עדיין דאסור לזה הוצרך אבא שאול למימר כל שאני רשאי וכו' להתיר אף מעשה דמחשיכין ולא תיקשה דכלום מהיכא דייקינן חפצי שמים מותרים היינו ממצוא חפצך וההוא דרשינן מיניה דבר שיש בו מעשה. וא"כ מעיקרא מהיכא יס"ד דדוקא דיבור הוא דשרי. די"ל דהוה אמינא דדבר זה מסור לחכמים ע"ה שהתורה הניחה הדבר ביד חכמים. והם כאשר הוכשר בעיניהם לאסור אף בחפצי שמים אסרוהו הגם שהתורה התירתו. ולא התירו אלא דוקא הדיבור שהוא קל לזה קמל"ן אבא שאול כל מקום וכו' ולא אשכחן מעשה שהותר בהדיא ולזה הוצרך הר"ן ז"ל לומר משום דאמירה שריא בהו וכו. הילכך מחשיכין משום דברי אבא שאול: וק"ל

שם גמרא הולכין לטרטיאות וכו' בשבת וכו'. כתוב בהלכות ההגה' שהגיה רבי שמואל דלא גרסינן בשבת וכו' דהא אפילו בחול אסו' משום מושב לצים וכו' וכתב בהגהות רי"ז דלא הגיה מידי דהאי טרטיאות דהכא לאו דאית בהו ליצנות דכן דייק רש"י הכא ששם נאספו לבית הוועד

ונלע"ד דפשיטא דבית הטרטיאות אחת היא והיא היא דהתם ודהכא אחת היא אלא במקום המשפט שמה הרשע. אם ללצים שמה יליצו ואם להוועד על עסקי רבים שם הוא בית הוועד ולזה פירש"י ז"ל הכא כפי הענין שעליו הולכין לשם עתה ושם טעם האיסור גם כן שיש ליצנות פי' ענין אחר והא והא איתנהו אלא דדברי המגיה דלא גרסינן בשבת אחר המחילה דמהש"ס דהכא משמע דבשבת נמי קאמר ודאי מדפריך מינה לאסור שבת וזה פשוט. ומה שהקשה דאפילו בחול אסור אינה קושיא דאה"נ אלא בכי האי גוונא פשיטא דשרי מחששת אותו האיסור דליצנות דלא אסרו אלא לילך מבלי סיבה כזו דאסור לילך להתחבר ולדבר דברי ליצנות מה שא"כ לפקח על צרכי רבים כי שם הוא בית ועד לזה פשיטא דשרי ומה גם דאיכא מצוה בזה והכא קמל"ן תנא דאפילו בשבת שרי ולכ"ש בחול. דסלקא דעתך אמינא דאושא מילתא בשבת והתורה אסרה בשבת כל עובדין דחול וסלקא דעתך אמינא דאסיר והגם דשרי לדבר בצרכי רבים הני מילי בענין נסתר דלא הוי כל כך בפרסום ולא אושא מילתא משא"כ בכה"ג דבתי טרטיאות דזילא מילתא טובא לגבי שבת ומחזי כעובדי' דחול אימא דאסור קמל"ן דשרי גם בכה"ג. ועוד אף את"ל דאסיר בחול בכל גוונא ליכנס לטרטיאות תנא לאשמועינן בשבת דשרי וממילא בחול ואשמועינן תנא תרתי בכי האי גוונא דלפקח וכו' שרי. וליכא למיחש לא לההיא חשש' ליצנות ולא לאיסור השבת דמצות רבים שאני. ושרי: וק"ל

תוספות ד"ה מה לי הוא וכו'. וי"ל דאם כן וכו'. ואיפשר דהא נמי קאי הש"ס דקאמר מאי שנא הוא וכו'. דלכל הצדדים קשיא. ופשוט

שם בא"ד דעד כאן לא קאמר וכו'. וקשה אם כן לסברת שמואל לישמועינן מתני' לא יאמר אדם אשכור פועלים למחר ומכ"ש שלא ישכור להדיא. וי"ל דתנא אשמועינן עיקר הדין דאסור לשכור ממילא יבין החכם ויאמר דאסור לומר אשכור ובהא תליא: וק"ל

שם בא"ד מותר אדם לומר לחבירו. וכו' קשה לפי מה שפירוש הרמב"ן והרשב"א ז"ל וז"ל שאומר לו וכו' בוא עמי דאי לא מאי קאמר פשיטא ע"כ משמע מדבריהם דאם לא יאמר לו שילך עמו דשרי. וא"כ כפי זה הכא הדרא קושיא לדוכתין ז"ל דוקא לא יאמר לחבירו לשכור פועלים למחר מה שא"כ אם אומר בינו לבין עצמו אשכור פועלים שרי דלא קא עביד מידי דאפילו ליכא בורגנין שרי באומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר

ונלע"ד דלפי דעת התוספות ז"ל אפי' בכה"ג מיקרי מוציא חפץ דהיינו שמתייעץ בדעתו ומוציא בפיו