חפץ השם קנג

הצדיק דהיינו עיקר העונש בא על יד הצדיק זהו שאין ה' ב"ה חפץ בו וחפץ שיהיה הצדיק מוחל על עלבונו ויהיה כצאת השמש בגבורתו: וק"ל

שם גמרא ויאמר ה' מי יפתה וכו' צריך לדעת איך יס"ד דאמרינן דקאמר ליה ה' לרוח צא ממחיצתי ומענישו על אומרו אצא וכו' והרי הב"ה מכריז ואומר את מי אשלח ומי ילך לנו וזה בא לקיים דברי ה' ב"ה. ואיך יהיה ח"ו שיכריז ה' על מילתא דמאן דעבד לה יהיה לו עונש אתמהא איך יהיה הדבר הזה ומה ישיב ה' על זה בשלמא למאי דקאמר משום דובר שקרים וכו' אמרינן דקב"ה לא אמר שיפתנו לאחאב במילי דשקרים אלא באיזה אופן שיהיה ועל זה כשרצה הרוח לפתות בשקרים אמר לו ה' וכו'. אי נמי איפשר למימר דהקפדת ה' ב"ה היתה על אומרו דבר שקר לפני ה' אל אמת ולזה דייק לא יכון לנגד עיני וצריך להרחיק ועל זה הכא דאמר דבר שקר לפני ה' אמר צא וכו'. א"כ באיזה אופן שיהיה שפיר אלא האי דחבירו נענש על ידו צ"ע איך יהיה הדבר הזה דיכריז על מילתא דעבירה והיה נראה לומר דהכא היינו טעמא משום דנבות אפשר דנתכוון במחשבתו ומגמתו במפלת אחאב היתה לנקום נקם נקמתו אשר עש' לו ומצד זה זרז עצמו לפתותו להפילו במחנה ארם ולזה ס"ד דאמר לו ה' צא דהוא מיהא לזה נתכוון ואין הכי נמי דאי הוה אחר דליכא למיחש לזה לא היה אומר לו ה' צא ממחיצתי ושאני הכא מטע' הנז' והגם דאין ראיה לזה שזו היא כוונת רוח נבות עכ"ז מכח הקושיא היא מופת לפירוש זה. וזה דוחק גדול מכמה טעמי ודקדוקי

אלא הנלע"ד לומר הוא דהנה ה' ב"ה הוה מכריז מי יפתח וכו' היינו למשרתיו ושלוחיו הממונים על דבר זה לפתוח ולהרע מי ילך לפתותו לרע לו לעלות ולרמות גלעד ליפול שם והנה עמד רוח נבות ונעש' שליח כשאר המקטרגים והמחבלים אשר לא לכן הוא עומד כי הוא יושב בג"ע ויצא ושינה מושבו לזה בודאי שלא היה ה' אומר מי ילך ולזה אמר לו צא וכו' ובזה אתי שפיר דקאמר הש"ס מאי רוח נבות דלכאורה לא הוה צריך לזה לענין הנפקותא דבעי להוכיח הש"ס ובזה אתי שפיר דוקא להיותו רוח נבות דלאו להכי עומד בזה הוא דמצינן למידרש צא ממחיצתי כיון דהוא רוח האדם דאינו עומד להכי והגם דקאמר ה' מי יפתה את אחאב עכ"ז הוא נענש משא"כ שאר הרוחות משרתיו פשיטא כי אדידהו קאי הדיבור דמי יפתה ושליחותא דמרייהו קא עבדי לזה לא קא מצי למידרש צא וכו' אלא להיותו נבות ובזה לא קשה מידי: וק"ל

דף קן גמרא פשיטא מ"ש הוא וכו'. ולא מצינן למימר דהכי קאמר דפשיטא ליה דמצד חבירו ליכא איסורא ולא מידי דאין שליח לדבר עבירה והגם דאמר ליה לא עביד דכבר מוזהר דלא ישכור ולזה קאסר ליה תנא דיבור זה מצד עצמו שלא יאמר לחבירו הגם דחבירו לא יעשה מידי דיבור זה לחודי' אסיר משום דהא פשיטא ליה להש"ס דשרי כיון דלא קא עביד מידי בדיבור זה ואינו מוצא שום חפץ בדיבור זה כמו שאומר לחבירו שיעשה והוא לא יעשה כלום והא דאסור לומר לחבירו לכרך פלוני וכו' אי לאו מטעם דאם יש בורגנין וכו' היינו דהא עביד מילתא מיהא שאומר על עצמו שילך למחר לכרך פלוני ומתייעץ לעשות וגומר מחשבתו בדיבור ואסר שמואל כהאי גוונא. שאומר על עצמו משא"כ זה שעל עצמו לא קאמר מידי אלא לחבירו וחבירו אינו מקיים דברו דאז דבריו בטילים הם וכאילו לא אמר כלום ושרי אלא בהכרח דהא קמל"ן מתני' דאיכא למיחש למעבד חבירו וקאסר תנא לזה קא פריך פשיטא מאי שנא וכו': ודו"ק

שם גמרא אמר רב פפא חבר גוי וכו' לפי דברי התוספות ז"ל דמסיק דאסיר לומר אשכור פועלים למחר אם כן מאי אריא לומר לגוי לשכור אפילו הוא לבדו אסור לומר אשכור. וי"ל דלא מקשו התוספות ז"ל פירכת מאי אריא אלא אי אמרינן דלמחר קאמר מה שא"כ לפי מאי דמשני רב פפא לחבר גוי דהיינו לומר לו לגוי לעשות היום וכבר הוא אסור ולא שייך הא: ופשוט

שם גמרא מתקיף לה וכו' אמירה לגוי שבות. קשה דקרי לה מאי קרי לה דהא נמי פשיטא דאסור ואיך נעלם מעיני רב פפא מילתא פשוטה כהאי דשבות פשיטא דאסיר. ולכאורה היה נראה לומר דמעיקרא אין כאן קושיא משום דחידוש קמל"ן דאפילו בכי האי גוונא בלאו מלאכה גמורה דהיינו לשכור פועלים דסד"א דלא גזרו בו משום שבות אלא דוקא מלאכה דאית בה חיוב וההיא דכיבוי דאין אומרים לגוי כבה גם כן משכחת לה בהיכא דאית בה חיוב כגון דמתקן מידי בההוא כיבוי. ולזה אין אומרים מה שא"כ מילתא דאיסורא בעלמא כהא דנפקא לן ממצוא חפצך ודבר דבר אימא דשרי לומר לגוי ולית בה משום שבות קמל"ן וזה אינו דלפי מה שכתבו רי"ז והר"ן דלמאי דקיימא לן כר"ש האי כיבוי לא הוי איסורא אלא מדרבנן ע"כ הרי דמתני' דכבה ואל תכבה ליכא חיוב חטאת ואפילו הכי אסר אמירה לגוי ולא עדיף ההיא מהא דשכירות פועלים. ונראה דלזה נתכוון רש"י ז"ל במתק לשונו שהביא ההיא דנכרי שבא לכבות דאית ביה רבותא דלא הויא מלאכה דחייב עליה ואפילו הכי אסור ואין אומרים לו כבה וכו' ועוד צריך לדקדק לסברת רב פפא למה נקט התנא חבירו ליתני בהדיא לגוי. אשר ע"כ הנלע"ד לומר דהכא קמל"ן תנא לסברות רב פפא דאסור לאדם כאשר יצטרך לשכור פועלים לא ישכרם הוא וגם כן לא יערים לשוכרם על ידי גוי כאשר יהיה לו איזה גוי חבירו ביודעו ומכירו ורגיל עמו בענייניו ויכיר בקריצותיו וכאשר יהיה בדעתו לשכור פועלים יעשה עצמו כמדבר לפני הגוי החבר שלו איך הוא צריך לפועלים ע"ד הנראה שתעמוד עמי לערב דקאמר לקמן. ומדברים הללו ירגיש הגוי להיותו חבירו ורגיל עמו ילך וישכור לו פועלים בשבת. ויאמר האומר דהני מילי דאמרינן דאסור לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת הני מילי לומר לו בהדיא לך ועשה כך וכך מה שא"כ בכה"ג דהגוי מבין מאליו מדבריו מה שצריך לעשות לו והולך ועושה אימא דשרי אב"א מצד שהישראל אינו מדבר כלום והוה ליה כהרהור בעלמא ושרי. ואב"א מצד הגוי כיון דלא קאמר ליה בהדיא שרי קמל"ן דאפילו הכי אסיר דגוי אדעתא דישראל אסור. ולא קשה מההיא דריב"ק דקא שרי לקמן הנראה שתעמוד וכו' דהרהור שרי הגם דאמרינן דיודה רב פפא ומסיק כריב"ק ולא כתנא קמא דידיה אפילו הכי לא קשה מידי דהני מילי דשרי הרהור היינו כי לא עביד מידי בשבת עצמו על ידי הרהור זה בזה הוא דשרי מה שא"כ בנדון דידן דקא עביד הגוי כמעשה בשבת עצמו אדעתא דישראל דמשכיר לו הפועלים אסור והא קמל"ן מתני' ורב אשי לא הבין זה בדברי רב פפא ומשום דסבר אוקמתא אחריתי דמתני' לא בקש לדעת עומק דברי רב פפא

אי נמי לא סבר להך סברא דהא נמי פשיטא ליה לרב אשי דאסיר. אי נמי סבירא ליה דשרי וכמו דמסיק הש"ס בפרק כל כתבי דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד והגם דהוי חבירו שרי: ודוק

שם גמרא מאי טעמא דריב"ק דכתי' ממצוא חפצך ודבר דבר וכו' הרהור מותר ומה דאסר לעיל בפרק אלו