חפץ השם קנב

בעיניה דאיכא איסורא וגם אין הכרח לומר דיסבור כר"י ואיכא למימר דיסבור ג"כ כרש"י ז"ל. והגם דאסרינן לשון הלואה מטעם שהיא לזמן מרובה הוה אמינא דהאידנא הכל שרי כיון דאין הפרש קמל"ן דאסיר והגם דדבריו סתומים וממילא דייקא דסובר כר"ת. דלר"ת דתלי טעמא משום דמשני וקאמר במילתא דהלואה לשון שאלה ובזה הוא דשרי דמדכר בשנותו את טעמו וא"כ ממילא בשנותו מדכר וכד ליכא שינוי אסור דבמאי מדכר ולזה לא חש לומר הר' פרץ דאסיר דממילא מובן דאסור מה שא"כ לסברת רש"י ז"ל דהוה לי' להר' פרץ לפרש דאסור דהא עדיין איכא פנים למימר דשרי דלא אסרינן אלא בהיכא דסתם הלותה שלשים יום מה שא"כ בכה"ג כיון דגם בשאלה קאמר לשון הלואה אימא דכוונתו לומר דשרי ומדלא פירוש שמע מינה דסובר הר' פרץ ז"ל כר"ת ומהכא דייק הרב בעל בית חדש עם כל זה הא מיהא במילתא דהדרא בעיניה מנא ליה וליכא למשמע מיניה באמ' דכפי דבריו סלקא לה פירכת הבית יוסף שכתב שלא הכריע רבינו אי שרי אי איפשר ובאמת כי מדברי הר"ן ז"ל משמע דרבי פרץ יסבור כרש"י ז"ל דהא הר"ן ז"ל מסיק כסברת רש"י להדיה ומייתי בסוף דבריו דברי הרב פרץ ז"ל משמע דמילתיה דה"ר פרץ שייכא גם לרש"י וכוותיה סבירא ליה. הן אמת דאיכא למימר דטעמו הוא לומר דכשם דאסור הר' פרץ לדעת רבינו תם כן איכא למיחש לאסור לסברת רש"י ז"ל ולעולם סברת הר' פרץ עצמו כרבינו תם הוא כמו שפירשתי לסברת הב"ח. וראיתי להרב בעל כנסת הגדולה שתמ' על בעל פנים חדשות שכתב דבעל גדולי תרומה הכריע כרש"י ז"ל ואמר שלא ראה שהכריע כדבריו. והנה ש"ל נמצא אצלינו ס' גידולי תרומה ברוך ה' ומצאתי שהקשה על רבינו תם ומשני לה ומסיק לההוא שינוייא בדוחק הוא יע"ש הרי מדקאמר דדוחק ממילא הדרא קושיא לדוכתין ופשיטא דמוכח להדיה דסובר כרש"י ז"ל דלא הוי עליה שום קושיא וזוהי הכרעתו דהכריע כרש"י שכתב בעל פנים חדשות והרב ז"ל לא חש לפרש זה שהוא ניכר לעין כל קורא. וחשתי אני למכתב הא משום שראיתי שהניח בעל בעל כנסת הגדולה פירכא לסברת בעל פנים חדשות: ודוק

דף קמ"ט גמרא ולמ"ד שמא ימחוק ניחוש וכו' פירוש מאן לימא ליה דלא חייש תנא לשמא יקרא ועלה קא גזור וכו': וק"ל

שם תוספות ד"ה ולמ"ד וכו' ולא מסיק אדעתיה וכו' פירוש דהוה ליה לשנויי דלמ"ד שמא ימחוק וטעמא דלא חייש לשמא יקרא הוא משום דסובר גודא וכו' לא מחלף ובהא פליגי משא"כ בדברי הש"ס דקאמר ולמ"ד שמא יקרא חיישינן בדכתב אכותלא ומדלי לא נחתי ז"ל לפרש ולומר דלא מסיק אדעתייהו דהגם דתיסק אדעתיה עכ"ז מ"ד שמא יקרא לא סבר לה ובהא פליגי ואם תאמר היכא מצינן למימר דלא תיסק אדעתיה. והרי ברייתא דמייתא סתמא דתלמודא עצמו לקמן דשרי הכותלא ובהכרח למימר דגודא בשטרא לא מיחלף. ועוד אמאי לא פריך מינה למאן דאמר שמא יקרא ואסיר בגידא. אפילו דמדלי ובברייתא שרי בכתב שעל גבי הכותל יש לומר דסתמא דתלמודא דקא משני הכא הכי הוה ידע מההיא ברייתא דרבי אחא דתנא קמא אסיר אפילו בכותל ומתני' כת"ק דר' אחא כדקתני סתם וההיא ברייתא דשרי בכותל כרבי אחא

אי נמי יש לומר כיון דס"ד השתא דכולי עלמא כרבא ומוקמי לההיא דשרי בכותלי דחייק דליכא למיחש לשמא ימחוק א"כ לעולם גודא בשטרא מחלף וההיא כיון דהוו תרתי דחייק ובגודא לא מיחלף בשטר' ודאי וכן כתבו התוספות ז"ל לקמן בד"ה לעולם בענין אחר יע"ש ובזה לא קשה מהיא ברייתא ולא מידי: ודוק

שם תוספות ד"ה אלא איכא ביניהו וכו'. ונלע"ד להיות דמעיקרא עביד דאיכ' בינייהו דמדלי לזה כיון דאתדחי' ליה ההיא אוקמת' הדר מההי' דמדלי ומוקי דמסתי ולעול' לאו דוקא ואיידי נקט לה: ודוק

אי נמי נקיט הש"ס מציאות השייך בה חששת הגזירה דשמא ימחוק והא דרבא ממילא: וק"ל

שם תוספות ד"ה לעולם דכתיב וכו' וק"ק לפי' זה דהוה ליה למימר דכולי עלמא וכו' פי' כלום קושייתיהו שהקשינו לפירוש הקונטריס היא דהשתא לא הוי פלוגתייהו כדהות מוקמת לה מעיקרא ומהש"ס משמע לעולם דכתיב וכו'. דהיינו כדמוקמינן לה מעיקר' א"כ גם לפי זה תקשה דהא לא הוי כדמוקמינן לה מעיקר' קר' וא"כ הוה ליה להש"ס למימר בהדיה וכו' כיון דלא מוקמינן הכי מעיקרא אלא השתא הוא דמחדש זה: ופשוט

ע"ב גמרא מנלן אי לימא משום דכתיב וכו' עד ודלמא וכו' השתא לפי מה דסלקא דעתיה דהש"ס להוכיח מההוא דרוח נבות משמע דס"ד דהא דחבירו נענש על ידו דאין מכניסין אותו וכו' היינו הגם שיתחייב מצד עונו לעונש אפילו הכי אי איתעניש על ידיה אין מכניסין אותו וכו' דהא אחאב כבר נתחייב מיתה על פשעיו וע"ז וכו' ולא בא נבות אלא לאגמורי שנתגלגל על ידו ואפילו הכי נענש כאמרו צח וכו' והגם דמסקנא דא לא מיתוקמא ולאו מהא דרוח נבות קא מייתי לה משום דקא דחי דהוי משום דובר שקרים וכו' ומסיק דמייתי לה מקרא דגם ענוש לצדיק וכו' וא"כ כפ"ז מצינן לפרושי דהעונש עצמו הוא בא בסיבת הצדיק. ובזה הוא דלא טוב עכ"ז מדקא חזינן דלא פריך הש"ס אלא מטעם דובר שקרים ולא קא פריך והא הכא עונש דאחאב כבר נתחייב ולא מצד נבות הוא דנענש דאמטו להכי יענש רוח נבות להוציא ממחיצת ה' ב"ה משמע דהא סבר לה הש"ס דכי האי גוונא נמי הוי בכלל חבירו נענש על ידו וכפי זה תמצא מענה לתרץ מה שתמה הרמב"ם ז"ל בהלכות מדע דלמה העניש ה' ב"ה את המצריים בשביל ישראל כי מאת ה' היה שישתעבדו בישראל כאומרו וכו' ועבדים וכו' והשתא כפי זה דהגם שמחויב אפילו הכי ההוא שיגמר ויעשה הדבר על ידו ענוש יענש לזה המצריים יענשו. גם כן הגם דהיו מחוייבים ישראל עכ"ז כיון דנגמר הענין על ידי המצריים יהיו נענשים כרוח נבות שנענש לבלתי יכנס לפנים ממחיצת ה' ב"ה ושפיר וקשה לפי זה מההיא עובדא דרבי אליעזר בר רבי שמעון דהוה תפיס גנבי וכמה רשעים הרג ותלה על פיו וגם ההיא דקרא ליה חומץ וכו' ותלה אותו וכו' עד דאמר שישו בני מעי וכו' א"כ לפי זה הגע עצמך דהוו כלם מחוייבים מיתה עכ"ז הרי הוא בכלל גם ענוש שחבירו נענש על ידו והיכא עביד הכי ר"א ע"ה וכמה ג"כ כה"ג על כן נראה והיא הנכון דדוקא בהיכא דעל ידו נתחייב חבירו העונש מעיקרא כגון שקרא עליו אל ה' ומסר עליו דין ונענש בקריאתו וכדומה ומה דקאמר הש"ס אלא סתר הבנין דמפיק לה מרוח נבות והכבמה דהיינו דבכה"ג דנבות דלא הוי בכלל חבירו נענש על ידו והגם דהש"ס לא דחה ההיא אלא מטעם דדובר שקרים דמשמע דאי לאו האי טעמא דדובר שקרים שפיר אין הכי נמי דהוה דחי לה מהאי טעמא והא עדיפא ליה דאעיקרא דדינא לא מטעם ענוש אפי' אי הוי עונש ממש אלא מטעם דובר שקרים וכיון דאידחי אידחי לחלוטין דבכה"ג ליכא נענש על ידו ועל זה היה ר' אליעזר עביד דתפיס גנבי וכו' והיינו טעמא נמי שנתחבטו הרמב"ם והראב"ד בעונש המצריים כיון דבכה"ג לא אמרינן אין מכניסין וכו' אלא דוקא בהיכא שמענישו