חפץ השם קנא

לחכך דברי רמב"ם ז"ל שפסק ונקט בההיא דמשום בונה העושה נקב בלול כל שהוא וההיא דמשום מכה בפטיש נקט כגון נקב שבלול של תרנגולים דקא עסקינן בלול המתוקן לעיולי ולאפוקי דעליה גזרינן גמר מלאכ' בעינן לעיולי ולאפוקי ודוק שפיר. וכל זה לסברת הרמב"ם ז"ל משא"כ לסברת התוספות ז"ל דסברי הכא משום בונה כדמשונע מדבריהם דף ק"ב ד"ה לול של תרנגולים וכו' וז"ל אומר ר"י משום דלא חשיב שמואל להאי פתח עשיה להכניס ולהוציא ע"כ משמע מדבריהם דלגבי גמר מלאכה לא בעינן כל כך להכניס וכו' דכל מידי דהוה גמר מלאכה חייב בכל שהוא ואל ירע בעיניך איך קא מייתי למיגזר בחביתא משום בונה דלול משום כיון דדמו בפעולה מצד עצמה שייך למיגזר. וא"ת לשמואל דסבר משום מכה בפטיש פירכת הש"ס דהכא אתנא קמא במאי משני לה שמואל ועוד הש"ס למה כן מהדר לידע והוה ליה למימר ולשמואל וכו' מאי איכא למימר כיון דהוא סובר לא בעינן לאפוקי ולעיולי והנקב מצד עצמו יש בו משום מתקן מנא דהא לא סבר בלול דאית ביה להכניס ולהוציא ואפילו הכי חייב א"כ מ"ש מנק' דאסור וכו' אוסופי נמי דהא מתקן הוא. וי"ל דהוא הדין דמצי למיפרך אחר האמת אדשמואל אלא דהש"ס קים קים ליה כדרב דהכי הילכתא לזה לא למהדר למיפרך אדידיה ואחר האמת כדידיה דשמואל איפשר דילמא דיאמר דלא מיקרי תיקו' מעיקרא אלא גדר בעלמא מדרבנן ולא נראה להו למיגזר גם באוסופי כיון דליכא תיקון כ"כ ושרי ולא קשיא והש"ס לא סבר הכי ופירכת הש"ס מעיקרא ליתה פי' דאינה כ"כ קושיא חזקה ואה"נ דמצי לשנויי דגזרו רבנן דהוי כתיקן בעלמא אבל אוסיפי לא גזור והרבה איכא בכה"ג במילי דרבנן: וק"ל

שם ע"ב גמרא אמר רב כל מקום וכו' תנאי היא משמ' מדברי הש"ס דחייש לסברת רב והוא תימא על הש"ס וגם על רב למיפסק הפך תרי משניות סתמיו' חדא הא ואידך אין חמור יוצא בזוג שבצוארו אע"פי שהוא פקוק ואוקמי טעמא בש"ס דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא ומדקתני מתני' אין יוצא משמע דוקא לר"הר אבל בחצר שפיר דמי. הרי לך סתמא אחריתי דסתמא מתני' נמי התם דשרי בחדרי חדרים. באמת אי לאו דברי הש"ס דמוקי לההיא התם דלא כרב הוה אמינא דרב יהיה מודה בההיא דבחצר שרי בזוג דמעיקרא ליכא למיחש לחינגא אלא דוקא בהוצאה כשמוציא' לחוץ ומוליכה בר"הר אז איכא למיחש דמחזי כמאן דאזיל לחינגא מה שא"כ בבית דליכא למיחש לחינגא ודמיא הא לההיא דאין שוחטין לתוך הגומ' משום המינים וכתבו התוספות ז"ל דבחצר ליכא למיחוש למינים דהרואה יאמר לקנות חצירו הוא מיכוין. ואיפשר דמהאי טעמא פסקו הרמב"ם והריף והרא"ש ז"ל בזוג דשרי בחצר דלא אסרו כי אם בהוצאה אבל בחצר אין כאן הליכה ושרי והגם דהש"ס לא משמע כן עכ"ז מילתא דמיסתברא היא והש"ס משני לעדיפותא בלאו הכי ואין הכי נמי והרבה כיוצא בזה מצינו לרמב"ם ז"ל דמילתא דמיסתבר ליה דחוק ונכנס ועביד לההיא סברא

והנלע"ד לומר דהא דרב דקאמר כל מקום וכו' הוא בגזירה אחרת שהוסיף כל מקום וכו' לפי מה שראה בדורינו נראה לו לאסור מה שאמרו חכמים אפילו בחדרי חדרים: ודוק

דף קמז גמרא אלא שדרכן וכו' פירוש נתינת טעם לאיסור זה הוא שדרכן דאי לא תימא הכי אין דרך הוצאה בכך: ופשוט

שם גמרא דרש רב נחמן וכו' הלכה אף על פי שאין נימא וכו' פי' דרש רב נחמן וכו' הלכה אחת שהיא אעפ"י וכו' לא פסק שכן הלכה א"כ הוה ליה למימר הלכה כרבנן אלא כשהיה דורש הלכות דרש בדין זה בכה"ג ולזה תמצא בהרי"ף ז"ל בהלכות דלא כתב מלת הלכה בדברי רב נחמן אלא דרש רב נחמן אעפ"י וכו': ודו"ק

שם גמרא הכי מאי וכו' לא חש הש"ס לפרושי מאי הכי ומאי הכי מאי דסמוך אכללה דרב פפא: וק"ל. פרק שואל

דף קמ"ח תוספות ד"ה שואל אדם וכו' והשוכר בית וכו' פירוש דהרואה יאמר דהלוה לו הבית לדור בו בתורת שאלה: וק"ל

בא"ד ור"י פירש וכו' לפי שהוא חוזרת בעין וכו' פי' ולא כתבי אנשי כי אם מילתא דהלואה כגון מעות או יין ושמן דכד הדיר הדיר אחריני במקומם והני קא אזלי לחלוטין משא"כ כד הדיר מילתא בעינה לא חיישינן למיכתב דהדבר עצמו בעיניה הדיר ליה וסמכא דעתיה דלא איצטריך למיכתב ולזה כד שאיל מיניה כדי יין ושמן דלא הדרי בעינייהו ואמר ליה בלשון שאלה מדכר שפי' דלא למיכתב ועיין בדברי הר"ן ז"ל בפי' דברי ר"ת ז"ל. ולי נראה כי בהיכא דאמר הלויני בדבר דהדר בעיניה יודו ויודו כי שפיר דמי דאימור דמצריכינן לומר השאילינו למדכר דלא למיכתב היינו במלתא דלא הדרא בעינה אבל במילתא דהדרא בעינה בכל לישנא דלימא בין השאליני בין הלויני שרי. וגם לסברת רש"י ז"ל נראה כי פשי' דבהיכא דהויא מילתא דהדרא בעינה ליכא למיחש למיכתב ושרי וזה ידוייק ממתני' דנקטא כדי יין וכדי שמן דהוו מילתא דלא הדרא בעינייהו ובזה הוא דחילק התנא בין הלוני להשאליני מה שא"כ במילתא דלא הדרא בעינא בכל גוונא שרי ולא הוזכר לה איסור כלל ושרי בכל גוונא. כל זה כתבתי ומצאתי און לי מדברי הרב המגיד שכתב בפרק א' מהלכות שאלה ופקדון כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל השואל כלים וכו' בכל עת וכו' וכתב הרב המגיד ולא דמי לההיא דאמרינן במסכת מכות סתם הלואה שלשים יום וכו' דהתם בהלואה דמלוה להוצאה ניתנה ועל זה אמרו שלשים יום משא"כ מילתא דהדרא בעינה וכו' ומדקא יהיב טעמא משום מלוה להוצאה ניתנה משמע הא לאו הכי דלהוצאה ניתנה בכל עת שישאל צריך למיהדר לה הגם דקאמר לשון הלואה דאי לא תימא הכי הוה ליה לחלק בלשון הלואה לחוד ולומר דלא דמי וכו' דהתם קאמר בלשון הלואה והכא בלשון שאלה ולזה אין לה זמן ומדלא הספיק בזה אלא מטעם להוצאה ניתנה משמע כמו שפירשתי דבמילתא דהדרא בעינה אפי' קאמר לשון הלואה הדרא מיד וכפי זה ממילא שרי בשבת להלוות כל מידי דהדר בעיניה אפילו בלשון הלואה וזה מכוון למה שפרשתי. וראיתי להסמיך דבר זה לדברי הש"ס דקאמר התם במסכתא מכות דף ג' אמר ליה וכו' לא מהדרת אכרעך עד וכו'. שנאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה וכו' ואיזו זו שלשים יום וכו' דסתם הלואה שלשים יום ע"כ א"כ הני מילי דאמרינן סתם הלואה שלשים יום במילתא דשייך בה שנת השמטה דביה הוא דאשכחן דלא מצי למתבע ליה עד שלשים יום וכלים דהדרו בעייינהו לא משמטת ליהו שמיטה כלל א"כ מנא לן למימר דסתם שאלתם בין בלשון שאלה בין בלשון הלואה. דהוי שלשים יום ובכל גוונא מצי למיתבע ליה להחזירם. ומה שראיתי להבית חדש שכתב דגם במילתא דהדרא בעינה אי אמר ליה בלשון הלואה אסור וכתב שה"ר פרץ שכתב דבלשון לעז אסור דליכא חילוק בין השאליני להלויני ושהרב הנז' סובר כרבינו תם וכו' אחר המחילה מכבוד תורתו לא יסבור ה"ר פרץ דבדבר דהדר