חפץ השם קנ

בכל גוונא דהוי הוי כגמר מלאכה כמו שפירש רש"י ז"ל ולזה פריך ומשני דלא מיקרי מעיקרא פיתחא דליהוי בו איסורא משום גמר מלאכה אלא אי הוי מציאות דאית ביה להכניס ולהוציא מה שא"כ אי הוי להכניס או להוציא לאו פתחא הוא ואין כאן גמר מלאכה ומוגמר ועומד הוא בלאו הכי וכמאן דלא עביד ביה מידי. ואם כן תיקשה נקב החבית שרי דאינו להכניס ולהוציא לזה אמר דגזרו משום לול פי' דהא לול אינו ניכר בו דהוי להכניס ולהוציא להדיא ואי שרינן ליה פתח דהוי להכניס או להוציא לא יבחין לאסור לול לזה אסרו לו אפילו נקב החבית ובלול ליכא אוסופי דחיישינן למיגזר דכוותה בחבית והשתא אתאן לי"א כיון דדבר תורה כל פתח וכו' האי פתחא דחבית שרי ומאי אית לך למימר בהכרח משום לול ובלול לא שייך אוסופי דסובר הש"ס דכיון דלא הוי פתח' ליכא למיחש בה משום גמר מלאכה ומשני וכו' ובזה תמצא מנוח לנפשך בדברי הרמב"ם ז"ל שפי' פ"י מהלכות שבת שהנוקב לול של תרנגולים חייב משום מכה בפטיש יעש"ד. ולכאורה פשטא דתלמודא לא כן משמע אלא משום בונה הוא וכן משמע מדברי התוספות לעיל גבי מאן דמעייל שופתא בקפונא אלא דקשה השתא דמוקומינן לסוגיין טעמא משום גמר מלאכה לרב דאמר לעיל משום בונה א"כ קשה. וי"ל דרב ישנה ויאמר לדרכו משום בונה. א"כ קשה להרמב"ם ז"ל דפסק פרק עשירי מהלכות שבת נוקב לול של תרנגולין חייב משום בונה ובפרק כ"ג כתב וז"ל הנוקב וכו' בלול של תרנגולים חייב משום מכה בפטיש וקושיא זו הקשו אותה הפוסקים ז"ל לס' רמב"ם ז"ל. ותירוץ הלחם משנה דמשום תרתי חייב בלול חייב משום בונה ומשום מכה בפטיש. ורב אף משום בונה קאמר. וכההיא דהמשמר דף קל"ח דקאמר התם משום מאי מתרינן ביה וכו' דאמרינן התם דמאן דאמר משום בורר הוא הדין משום מרקד הכי נמי הכא ע"כ. ודבריו דחוקים דהוה ליה להרמב"ם ז"ל למיכתב הכא נמי כמו שכתוב גבי ההיא דמשמר דכתב להדיא דחייב משום בורר או משום מרקד עכ"ל. אשר על כן כתב הכא

ע"כ הנראה לומר הכא הוא דצריך לומר דבכלים ליכא בנין וסתירה כלל והלול הוא מחובר לקרקע והעושה נקב בו אפילו אינו עשוי להכניס ולהוציא חייב כי כן דרך לעשות בבנין הבתים נקבים וכמו שכתב רש"י ז"ל התם בד"ה דדמי לבנין בדף ק"ב ע"ב יע"ש. וא"כ הנך רואה דבנין גמור הוא אף שאינו עשיו להכניס ולהוציא דאינו אלא לאוירא ובהיכא דאינו מחובר לקרקע דהיינו כלים לא שייך לומר משום בנין כהא דחבית דנוקב בה נקב אלא משום מתקן ומשום גמר מלאכה. והכא דקאמר דכל פיתחא וכו' לאסור נקב החבית בהכרח לא הוי מטעם בנין דאין בנין וסתירה בכלים ולא הוי אלא מטעם גמר מלאכה וכמו שכתבתי דלא חשיב גמר מלאכה להתחייב אלא אי עביד מידי דחשוב כהא דעביד להכניס ולהוציא. ודע כי פלוגתיה הכא בהיכא דהוי הלול כבר נקוב כמצטרך ומוסיף בו נקבים לשמואל חייש משום מכה בפטיש מידי דהוה המכה בקורנוס על הסדן וכו' דלא סבר דחשוב בנין בנקב כל שהו וגמר מלאכה הוי דמדקא עביד ליה כלול הוי גומרו ולרב לא הוי גמר מלאכה דגמור הוא ועומד אלא דבנין הוא בכל דהוא ולעולם בנקב הלול מעיקרו דצריך ללול לאפוקי הבלא ולעיולי אוירא כ"ע דטעמא משום גמר מלאכה כי הוא צריך לה ומיגזור עלה בנקב החבית דאסור דהוי גמר מלאכה ואי לאו האי לא הוה גזרינן משום בונה ובזה מודים כ"ע דהוי משום מכה בפטיש אלא דבנקב דאינו עשוי כלול להכניס ולהוציא כגון דאית ליה נקבים נקבים המספיקים להכניס ולהוציא בענין שלא בהא הוא דפליגי רב סבר משום בונה ושמואל סבר משום מכה בפטיש דהנוק' נקב אחר כהאי גוונא אינו בונה ובזה לא קשה מידי לשמואל דלא סבר בלול דעשוי להכניס ולהוציא כמו שכתבו התוספות ז"ל התם קושיית הש"ס לתנא קמא למה קא מתיר לאוסופי וכו' ולא קשה לרב דאמר התם משום בונה דהא בהכ' מודה דאיכא למיחש לגמר מלאכה כנז' ולא קשה להרמב"ם ז"ל דפסק גבי לול משום בונה דשפיר דפסק כרב דלרב אפי' נקב כל שהוא בכל גוונא אפילו דכבר עשוי הלול גמור לתשלום הצריך לאפוקי ולעיולי אפילו הכי סבר דאית ביה משום בונה כחר חורתא ופסק הרמב"ם ז"ל כותיה דרב ובכי האי גוונא דנוקב לאפוקי ולעיולי הבלא אפילו רב מודה דאית בה משום מכה בפטיש נמי דהא קא חזינן דהוי גמר מלאכה ומצד זה איכא למיגזר בחבית דלית בה בנין דאין בנין בכלים אלא מצד גמר מלאכה. לזה כתב הרמב"ם ז"ל בלשון הזהב וז"ל העושה נקב דהוא עשוי כדי להכניס ולהוציא כגון נקב שבלול התרנגולים שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל וכו' פי' דייק ואמר נקב שבלול דמשמע שצריך לו שדרך בני אדם לעשות לו ללול וכו' שזה מודים כולי עלמא דיש בו משום מכה בפטיש ובפרק עשירי מהלכות שבת כתב וז"ל העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס להם האורה חייב משום בונה. הכא לא דקדק לומר להכניס ולהוציא משום דלא בעינן להכניס ולהוציא אלא בהיכא דהוי טעמא משום גמר מלאכה. משא"כ בהיכא דהוי טעמא משום בונה כהא דהכא דקא כייל כל מציאות העושה נקב בלול ואפילו נקב שלא עשהו העושה אותו אלא לאור בעלמא לתוספ' חייב משום בונה כל שהוא כרב דסובר דליכא למיחש משום מכה בפטיש הכא כיון דגמור הוא ועומד ליכא איסורא אלא משום בונה ולעולם הכא עסקינן דהלול מחובר. ואת"ל דהלול אינו מחובר ואפילו הכי יש בו משום בנין אני מכריחך לומר גבי חבית דלא מצית לומר דיש בה משום בונה דהנה הפתחים והחלונות שעושים בכותלים פשיטא דדרך בנין הוא אף שאינו עשוי להכניס ולהוציא דאין כן הבלא בתרנגולים ואפילו הכי משום בנין איכא ואסיר. וא"כ בשלמא גבי לול מצית אמרת דלשמואל בכלים אין בנין ולרב יש בנין בכה"ג ואסור אפילו בלאו למיפק ולעיולי כמו שפי' ובעי למיפק ולעיולי כי היכי דתיהוי גמר מלאכה אלא בנקב החבית אי תימא דהוי בה בנין וסתירה למה איצטריך למיגזר משום לול תיפוק ליה משום בונה וליתסר מצד עצמה ואדרבא יתחייב הנוקב בחבית אלא ודאי דאין בנין בחבית ולא מצי למיגזר מצד הלול אלא אי הוי הלול דהוי בו איסורא דגמר מלאכה אז גזרינן וכו'. משא"כ אי לא הוי אלא איסורא דבונה בכלים ליכא בונה זוהי סברת הרמב"ם ז"ל

אי נמי נלע"ד דפלוגתייהו דרב ושמואל הכי הוא דהיינו בהיכא דנוקב נקב אחד דווקא לשמואל הוי גמר מלאכה דכל נקב ונקב הוא מלאכה ועביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא ולא משום בונה דאין דרך בונה בכך. ורב סבר דאין באותו חור שיעור גמר מלאכה דעייל ואפיק בנקב אחד כל שהוא כי אם בריבוי הנקבים איכא אוירא ואפוקי הבלא משא"כ בנוקב חור בעלמא דלא לחייבי אמילתא זוטרתי דכד דייקת שפיר לא עביד מידי כד הויא לחודה אי לאו דהוי טעמא משום בונה והבונה כל שהוא חייב ומה דקאמר הש"ס גבי נקב החבית משום לול ובחבית ליכא למיחש לבונה היינו כללות נקבי הלול דאית ביהו למיפק ולעיולי דזהו גמר מלאכה וגזרינן נקב החבית. ובזה ערב