חפץ השם קמט

בכי האי גוונא דשמואל ולא תיקשה א"כ לימא שמואל הלכה ולמה אמר לה כסברת עצמו איפשר דלא סבר לה שמואל בהא דלצחצחו דהוי אוכל אלא דוקא לאוכל דפשיטא דשמואל מה דקאמר הוא בתר דקיימא לן הלכה כמאן דאמר משקה הבא לאוכל אוכל הוא קאמר דברי עצמו דינא אחריתי והוא דלתוך הקדירה בכל גוונא שרי ולתוך הקערה אסור אפילו אדעתא ליתנו לתוך אוכל ואפילו קערה דאין דרך בני אדם לשתות כמו שפירש רש"י ז"ל אפילו הכי אסור ואסר לן שמואל מילתא דמוכחא דהיינו בקערה ועיין בדבור הסמוך לזה: וק"ל

שם גמרא והכא במשקה דאזיל לאיבוד וכו' ולא דמי למה דמסיק לעיל גבי סלים ואי בעית אימא שאני וכו' כיון דאזיל לאיבוד כולי דההיא עלמא מודי' ודמיא לחלוקת לידע אם הגיעו זיתיו למסוק דכולי עלמא מודים דלא הוכשר כדקתני בבריית' דלא ניחא ליה שיצאו כלל ואולי לאיבוד לזה לא הוכשרו: וק"ל

שם גמרא אמר רב דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת וכו' קשה א"כ לסברת רב למה אסרי רבנן בשאר פירות משקה הזב מהם אפילו לאכילה ולרבי יהודה למה אסור משקה הזב לשתייה כיון דאפילו בהיכא דסחיט ליהו בהדיא ביד לית ביהו איסורא דאורייתא וכעין זה הקשו התוספות ז"ל לפי' רש"י ז"ל בד"ה כבשים אמאי גזרו להדוקי אודרא וכו' ואין לתרץ ולומר דלרב לא פליגו רבנן וסברי מעיקר' לאסור אלא זתים וענבים והגם דאמר רב חלוק היה רבי יהודה גם בזתים וענבים דמשמע דפליגי גם בשאר פירות עכ"ז איכא למידחיק מילת אף ולומר אף שהם זתים וענבים ולעולם לא אמרי רבנן לאסור אלא זתים וענבים זה אינו דא"כ תיקשה מתני' דמייתו לעיל דפליגי בתותים ורימונים להדיא תנא קמא סבר אפילו לאכילה אסור. ור"י למשקה ולסתם א"כ לכ"ע לאכילה ולסתם אסור ולמה יאסר כיון דאפי' לסחוט בהדיה שרי ושמא יש לומר דגזרו רבנן כל משקין שזבו מטעם דכיון דאסרו לסחוט. שאר פירות אתו זתים וענבים והושוו באיסור סחיטה להדיא ולזה כאשר גזרו שזבו בזתים וענבים גזרו דכותיהו בשאר משקין דאי לא הא לא קיימא הא וכולה גז גזירה חדא כל משקין שזבו בשבת אסור. אי נמי דפליג רב אההיא מתני' וסמוך אתנא דבי מנשיא וכו': וק"ל

שם גמרא במשקה העומד לצחצחו וכו' והגם דלרב פפא נמי פשיטא דלא נעלם ממנו דהכא בעומד לצחצחו דזה פשוט אלא דסבר דחידוש נקט אפי' עומד לצחצחו ועומד לאיבוד הוכשור למ"ד ולמ"ד לא הוכשר אפילו בלאו טעמא דלצחצחו לא הוכשר מטעם דלאיבוד ובפלוגתא דהני תנאי דהמפצע ונקט פלוגתייהו בכי האי גוונא דלצחצחו חידוש למ"ד מוכשר וסבר שלא לאפושי פלוגתא ולמיעבד פלוגתא אחריתא בלצחצחו מלבד פלוגתא דמשקה ההולך לאיבוד ולזה לא סבר לאוקומי פלוגתייהו בלצחצוחי: וק"ל

תוספות ד"ה דכ"ע משקה וכו' לא מצינן למימר וכו' ובמה שפירשתי בד"ה כתנאי וכו' אתי שפיר דמצינן למימר דכולי עלמא אוכל הוא ומ"ד הוכשר הוא משום דשאני המחליק בענבים דלא הוי אלא כעושה מלאכה בעלמ' לצחצחו ולא בא לכלל אוכל. וראיתי להרא"ש ז"ל שכתב בגירסת דכ"ע הבא לכלל אוכל אוכל ואפשר דיסבור כמו שפירשתי ולהכי נחתו התוספות ז"ל לומר לא מצינן וכו' לשלול זה דאי לא תימא הכי פשיטא ומהיכא יס"ד: וק"ל

תוספות ד"ה כבשים וכו' ולפי' הקונ' וכו' וכד ולדידהו לא קשה משום דסוברים הא דאמר רב דבר תורה הוא הדין שמן שיש בו סחיטה אפילו מאודרא ושאני כבשים דאינם יין והגם שהוא יין בטיל בתערובות הכבישה ובטיל מעליו תורת יין ואה"נ יין גמור או שמן באודרא דדבר תורה דהוי משקה מה שא"כ לסברת רש"י ז"ל קשה וכו': וק"ל

ע"ב גמרא אמר אביי טובא קמל"ן וכו' נראה מדקא אשמועינן חידוש לר"א ש"מ דהכי הילכת' דאי לא תימא הכי למאי נפקא מינה קא משמע לן דאפילו לבסוף משקה שרי וכיון דסברי אמוראי דהלכת' כר"א ליכא למיחש לסתמא דמתני': ופשוט

דף קמו גמרא לא יתן עליה שעוה וכו' משמע דוקא שעוה משום ממרח אבל במילתא דלא שייך בה מירוח שפיר דמי. וקשה מההיא דלעיל דקאמר הש"ס חזי מר האי צורבא מרבנן דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא ואמר לאצנועי קא מיכוין משמע בהדיא דאסור אפי' בהיכא דליכא משום מירוח אי לאו מטעם איערומי. והיה נראה לומר דאין הכי נמי ברא דתומא אסור ונקיט תנא שעוה לאשמועינן הא דרבן יוחנן בן זכאי דאמר חוששני לו מחטאת וזה אינו. דמדתלי טעמא דאיסורא משום מירוח לא משמ' כן. ונראה עוד לומר דנקט משום ממרח דלא תימא דאם סתם בשעוה דחיישת ליה מחטאת כסברת רבן יוחנן ולא הוי אלא איסורא בעלמא ולעולם אין הכי נמי סתימה בדבר אחר דאסור ולאו דוקה שעוה והיא קצת דוחק. ע"כ הנראה לומר דלעולם דתנא דמתני' לא אסר אלא דוקא שעוה משום מירוח אלא דרבנן בתראי הוסיפו לאסור שאר סתימות בדבר אחר משום שעוה והגם דשעוה עצמה אין בה משום חיוב חטאת עכ"ז כיון דקרוב כל כך למיתי לידי מירוח והוא לא ידע לחלק בין סתימה לסתימה גזרו על כל מין סתימה של החבית זה היה נראה אלא דמדברי הרמב"ם ז"ל לא כן ועיין בבית יוסף סי' ש"א והב"ח שכתבו לחלק הרמב"ם ז"ל נלע"ד דאיפשר דסובר דלא דמי סתימת השעוה לסתימת ברא דתומא דסתימת השעוה לא הוי סתימה כברא דתומא ולזה לא אסור אי לאו טע' דמרוח משא"כ ברא דתומא דאסור דהוי סתימה: וק"ל

שם גמרא אמר רבי אושעיה וכו' מתני' רבי נחמיה קשה איך יהיה דמוקמינן לסתמא דמתני' כרבי נחמיה ודלא כרבנן ונראה לעד"ן דמסקנא דתלמודא לא מסיק הכי ולא מוקמינן לסתמא דמתני' כרבי נחמיה דלית הילכתא כותיה מדקאמר הש"ס מתני' קשיתי. ואי תימא דסבר לה הש"ס כר"א הכי הוה ליה למימר מתני' דייקא כוותיה דכן דרך הש"ס לומר אלא דהכא כוונתו לומר דלרבי אושעיה קשיתיה דדחק עצמו לאוקומה כרבי נחמיה. ולעולם הש"ס לא כן יסבור אלא דמתני' נקטא גרוגרות ואה"נ וכי היכא דלא תיטעה נקט רשב"ג בברייתא יין ומתני' לא תסק דעתיה למיחש להא ובזה נמי אתי שפיר דקא פריך סתמא דתלמודא לקמן מההיא דרשב"ג הגם דבלאו הכי לא קשה עם כ"ז אתי שפיר דאמרינן דבכל סבר לה הש"ס כרשב"ג ובזה ניחא דהשמיטה הרי"ף ז"ל בהלכות לההיא דרבי אושעיה והביא ברייתא דרשב"ג דחבית של יין: וק"ל

שם גמרא והיינו דקתני לא יקבנה מצידה פי' דאי אחבית קאי הוה ליה למימר אבל לא יקבנה סתם ופשיטא דאצידה קאי דבשלמא אמגופה שייך למימר שפיר למעלה וצידה מה שא"כ בחבית: וק"ל

שם גמרא ותנא קמא מאי שנא וכו' משמע דלסברת י"א לא קשה ליהו מידי דהיינו טעמא משום דהוי כגמר מלאכה כמו שפירש רש"י ז"ל ולת"ק קא פריך אוסופי נמי א"כ מאי קא מהדר לומר וי"א וכו' ומניין וכו' למה הוצרך הש"ס להאי ע"כ נראה דהכי פירושא דהש"ס ס"ד דפתח