חפץ השם טו

שם גמרא. דכתיב וערות אביהם קצת קשה הרי נח פשיטא דלא הוי בכלל בשר חמורים בהאי קרא דבשר חמורים בעבדים איירי כדאיתא בקידושין. והגם לסברת מ"ד דגוים נמי שהם בכלל כי יסיר ודמינן להו דומיא לחמור. אבל נח פשיטא דאדם מיקרי דהתורה העידה עליו צדיק תמים היה. ונראה לומר דמיתורא דקרא קא דריש דמיותר אומרו וערות אביהם ובזה אתי שפיר דלא מייתי הש"ס מרישא דקרא דכתיב. ויכסו את ערות אביהם ומייתי מסיפא דקרא אלא ודאי דמיתורא קא דריש וכיון שכן תנהו ענין לאשר בשר חמורים דג"כ איקרי ערוה ואסור ערות ישראל: וק"ל

שם רש"י ד"ה מאן שמעת ליה לא ידעתי היכן היא ע"כ קשה ולמה לא יספיק בדברי הש"ס דקאמר זה לזה מינה שמעינן דהיתה ידועה להם ולמה יצטרך לידע היכן. ונראה דזה ראיה למה שפי' במס' שבת דכל מקום שאמר הש"ס הניחא וכו' או מאן שמעת לה ולא מייתי המקור ש"מ דהש"ס כבר נאמרה מילתא דא בש"ס ולמה לא מצריך לאתוייה ולזה פירש רש"י דמדקאמר מאן שמעת לה וכו'. ולא קאמר דתנא וכו' ש"מ דנאמרה בש"ס לזה קאמר דלא ידע היכן: פרק תפלת השחר

דף כו גמרא. ורמינהו וכו' ותו לא וכו' לכאורה קשה טובא איך מקשה הש"ס קושיות הפכיות והוה ליה למיפרך מהא דעד נץ החמה אההיא דר' יוחנן בלאו מתני' דמשמע דלא קא קשי לה מידי אי לאו דברי מתני'. וי"ל דבלאו מתני' הוה מוקי לההוא דעם הנץ החמה בותיקין כמה דמוקי לה נמי בש"ס דבל"ה מטעם ק"ש מוקמינן לה בותיקין וההיא דר' יוחנן דכל היום דעיקר מצותה לכולי עלמא משא"כ השתא דמתני' קתני עד חצות לא אתיא לא כותיקין ולא ככולי עלמא אי כותיקין עם הנץ החמה קתני במתניתין. ואי ככולי עלמא הרי קאמר ר"י כל היום. וק"ל

שם גמרא. ת"ש דאמר רב הונא וכו' טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים וכו'. קשה לאשמועינן הא ומכ"ש טעה ולא התפלל ערבית דמתפלל שחרית. וי"ל דה"א דבהא לא סבר ר' יוחנן דלפעמים דשוהא בשחרית ואינו מתפלל עד חצות והוי ליה זמן ארוך יותר מטעה ולא התפלל מנחה שזמנה היא אחר חצות לפחות כחצי שעה קמ"ל אלא דקשה סוף סוף למה איצטריך ר"י לאשמעו' טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים פשיטא דזמן פורתא הוא. וי"ל דס"ד דבהא לא איצטריך סמוכה כמו שפירש הרשב"א ודייק ממה דקאמר ר' יהודה מתפלל שתים וכו'. ולא הצריך ר' יהודה סמוכה אלא במנחה דמשכחת לה שיהיה זמן ארוך. א"נ בערבית. משא"כ בתפלה קמ"לן דבכל גוונא בעינן דוקא סמוכה. וק"ל. ועוד נראה כי זכר לכולהו חלוקות למעט ההיא דמוסף דאין לו תשלומין כמו שכתבו התוספו' ז"ל וק"ל

ע"ב תוספות ד"ה טעה ולא התפלל וכו' כתב ר"י וכו' פי' לענין דינא קאמר ולזה קאמר ומיהו רב אלפס וכו': ודוק

תוספות ד"ה תימא אמאי וכו' פי' חדא בעניות ראשון שלא היה כוס בעולם ולזה חוזר וחדא בעניות דאחר עשירות דהוה כוס נמי לזה אינו צריך לחזור ושפיר ומשנו דכיון דלא אשכחן שום בריית' דנשנית בעניית ראשון קודם תקנה דעשירות דתקנו על הכוס ונשארה אחר עניות דאמטו להכי שדינן האי ברייתא נמי דקתני בההיא זמן בין ב' התקנות דהיינו בין תקנה דעניות לחוד לתקנה השניה דתקנו דעניות ועשירות שאמרו אע"פ שהבדיל בתפילה צריך להבדיל על הכוס וכיון דלא אשכחן שום ברייתא דנשנית בין שני תקנות. לזה לא מצי הש"ס לאוקומי ברייתא בהכי. זהו הנלע"ד בפי' דברי התוספות ז"ל. ומה שפירשתי בחיבור דברי שמואל שחבר החכם ר' שמואל הצרפת ז"ל דכוונת התו' היא בין שני התקנות היינו בתקנת עשירות. זה אינו כלום. חדא דעדיין הלשון דחוק דהכי הול"ל כיון דלא אשכחן ברייתא דנשנית בין שני תקנות לזה לא מוקי האי ברייתא בתקנה ראשונה דממשמעות לשון התו' ז"ל משמ' אחלוקת תקנת התפלה דעלה קאמר דלוקמה קודם ואחר זה יכולין אני לסבול אם היו הדברים מצד עצמם דברים המתקבלים אלא דקשה חדא ומי לא הוו כמה ברייתות דאמוראים עצמם לא הוו ידעי להו וא"כ אפשר דנשנית ומי הוו ערבים זה לזה ברייתא לחבירתה פשיטא דנשנית נישנית ודלא נשנית לא נישנית. בשלמא לפי פירושינו דהמכוון הוא דאין כח בש"ס לאוקומי ברייתא באופן אחר דלא אשכחן שום ברייתא בעולם דנשנית באותו זמן ולא חש שום תנא לדבר באותו זמן הוא דבר הנשמע משא"כ אי אמרינן דמצי לשנויי הכי אלא מצד דלא אשכח ברייתא דנשנית נמי בין שני התקנות דהיינו בימי עשירות. זה אינו מהסברא כלל. ועוד קשה היכא הוו הברייתא דהויא נשנית בימי עשירות הוא דליתני דבעי האדם למיבדל על הכוס כי בימי עשירות לא היה אלא כוס דוקא והנה אותו חיוב דבימי עשירות עדיין איתיה עד היום דאע"ג דהבדיל בתפלה צריך להבדיל על הכוס ולא אשכחן דנשנית שום ברייתא בהכי דצריך להבדיל על הכוס האידנא אלא מה דגרסינן בפרק השואל דף ק"ג דאיתא התם וז"ל והאמר רבי אליעזר בן אנטיגנוס משום רבי אליעזר בן יעקב אסור לו לאדם שיטעום קודם שיבדיל ע"כ דמשמע דבכוס קאמר כדמוכח התם א"כ האי נמי מצינן למימר דרבי אליעזר בן יעקב קאמר למילתי' בזמן עשירות דהוה כוס לחוד וכן הוא יותר צודק דההיא בזמן עשירות יע"ש. א"כ הרי נשנית ברייתא. וכי תימא דהאי לא הויא ברייתא א"כ תקשי הרי לא אשכחן נמי ברייתא דקאמ' דצריך להבדיל על הכוס וליכא הוכחה מדלא אשכחן דמידי דהוה וכו' וכי תימא הך ברייתא דטעה ולא הזכיר דמייתי הכא אדרבא מינה משמע דדוקא אם טעה הוא שיכול לאומרה על הכוס הא לא טעה אינו צריך. ודוק דמה שפירשתי הוא הנכון

דף כ"ז תוספות ד"ה דרב צלי וכו' תימא וכו' ובלבד שלא יקדים וכו' פירוש דהא מסתמא לא הוה מצלי עד דהוה מכין צרכי שבת ואומר הדליקו את הנר כדתנן בפ' במה מדליקין וא"כ נמצא שמקדים: וק"ל

שם גמרא. מי בדלת צריך לדעת מאי קא מספקא ליה אי בדיל בהכרח דבדיל כיון דקבל עליה שבת היכי מצי למיעבד מלאכה עוד. ונראה כי פשיטא דאי קבל שבת בפירוש דתו לא מצי למיעבד מלאכה אלא דהכא נסתפק ליה אי הוי התפלה קבלת שבת או לא וזהו דקא בעי מיניה אי בדיל ע"י תפלה בקבלת שבת בפי' ומשני דבדיל וק"ל. ובזה מצי למיפרך ומי בדיל והאמר רבי אבין וכו' דאי לא תימא הכי איך יסק אדעתין לומר דאע"ג דקבל עליה שבת דמצי למיעבד מלאכה: ופשוט

שם גמרא. מי בדלת וכו' קצת קשה לפי מה שכתבו התוספות בד"ה דרב צלי דהכא במאי עסקינן דמקבל שבת וכו' א"כ בהכרח דבדיל כיון שקבל עליו שבת וי"ל דאיפשר דאי אמר ליה דלא בדיל הוה מפריך ליה נמי הא ולזה קא בעי ליה מי בדלת: וק"ל

ע"ב תוספות ד"ה והנותן שלם וכו' עס"ד דברי התוס' קצת סתומים: וראיתי לפרשם כפי ע"ד. והוא דהמשמעות והנותן שלם משמע כנתינת שלום הידוע דעלמא