חפץ השם יד

אלא דלא רצה למעבד פלוגתייהו דכהאי גוונא אי הוי בעל קרי באימה וכו' דהוה כמחלוקת במציאות: וק"ל

שם גמרא. וכי תימא וכו' אין הכי נמי דהוה מצי למיפרך מהך דרבי יהודה דאסר אנוסת אביו ומפותת אביו אלא דהביא כל דברי רב יוסף דאי הוה פריך סתם חשש להקשותו מההיא דלא דריש רבי יהודה סמוכין ומאי חזית ואי הוה עביד ליה הוא מסברא דנפשיה חילוק דמשנה תורה שאני וכו' אפשר דלא הוה מסתבר ליה לזה אייתי דברי רב יוסף וכו' ופשוט

דף כב גמרא. מכאן אמרו זבין ומצורעין וכו' מה דלא מייתו להתיר זבין ומצורעין וכו' בתורה ממה שלא צוה ה' כי אם לבעלי קריין באומרו הוו נכונים וכו' אל תגשו אל אשה. הטעם הוא חדא דאיפשר דה' היה יודע כי לא היה אז בישראל זבין ומצורעין ובזמנו דבר בשעת הכושר שלא אמר ה' היו נכונים לשלשת ימים דוקא אלא אחר שידע שלא היה חל יום מתן תורה תוך שבעת ימי טומאתם ושמרם ה' לבוא ליום השלישי טהורים כולם מצרעת וזיבות ונידות. ולזה קאמר הכא מכאן אמרו דוקא מהכא אמרו כיון דדרשינן סמיכות. וכוונת הסמיכות הכי הוא והודעתם וכו' יום וכו' ומדדייק קרא יום אשר עמדת משמע דתלי הדבר בהעמדה לפניהם ואיזה דבר פרטי התלוי בהעמדה לחודה מצד עצמה דהיינו כשיעמדו לפני ה' מילתא דאתיא מצד העמידה לחוד ואיזה דבר דתלוי בהעמידה מצד עצמה הוי אימה ויראה ורתת ולזה הוא דסמיך והודעתם דאי טעמו להשוות למעמד הר סיני לכל צד הול"ל יום אשר קבלת התורה דכסדר קבלתה תהיה למודה תמיד מש"כ השתא דתלי הדבר בעמידה לחוד היינו באימה ע"ז ולעולם במעמד הר סיני לא היו שם לא זבין ולא מצורעין והסברא נותנת דמצורעין ונדות מאיסי מבעלי קריין. וטומאתם חמור' והיכי יכולין לקבל התורה ולשמוע דברי אל חי קדוש הוא ב"ה אלא דשאני הכא דלא הצריך הכתוב אלא באימה וזה שלא כפירוש התוספות ז"ל שכתבו בפרק ר' עקיבא דף פ' והנלע"ד כתבתי. ודברי רבותינו בעל התוספות כתר: וק"ל

דף כג רש"י ד"ה ועד כמה וכו' שיהיה מותר להתפלל ע"כ קשה דמהש"ס משמע בהיפך כי לא קאמר וה"מ אלא שאין תפלתו תועבה אבל לגבי שיתפלל לא ולא קאי אלא אסיפא דברייתא דקתני ואם התפלל תפלתו תועבה ולא קאי ארישא דאל יתפלל כדדייק אבל אם יכול לשהות תפלתו תפילה ולא קאמר אבל וכו' יכול להתפלל. ונראה דרש"י ז"ל סובר דבהכרח דהאי שיעורא מהני נמי לכתחילה חדא דאלת"ה מדוע לא אשמועינן שיעורא דהנצרך שלא יתפלל ועוד טעם אחר דמשמעות הברייתא יורה כי במאי דקתני רישא אל יתפלל בה קתני ג"כ ואם התפלל דברייתא בחדא מחתה קתני וכפי זה כיון דאשמעינן בחלוקה אחת מהברייתא דעד שיעור זה וכו' ממילא אכולה קאי דהרי במציאות עצמו דקתני אל יתפלל עליה קאי ואם התפלל. ולזה כתב הרי"ף ז"ל והעתיק במקום תפלתו תפילה. אמר מותר דמשמע לכתחילה והגם דהוה גריס בגירסא תפלתו תפלה ביאר לנו כי לאו דוקא אלא אפילו לכתחילה מההכרחות שכתבתי ונקט רב זביד תפלתו תפילה דלא חש להטעות מטעמים הנזכרים. אי נמי נראה דטעמיה דרש"י ז"ל והרי"ף ז"ל דנקטו מותר היינו בהיכא דלא נשאר זמן להתפלל אם ימתין עד שיפנה לזה אמר מותר דלא נראה להם לבטל התפילה כיון דיכול לצאת תפלה ורב זביד דנקט תפלתו תפילה משום לאשמעינן בהיכא דאיכא שהות דטוב הוא לבדוק עצמו משום הכון וק"ל

דף כד. מתעטש אמתעטש וכו' קשה קצת למה אמר ג' הא לרצונו הא שלא לרצונו ואפי' למטה ואיפשר דסבר לה הש"ס דמתעטש מלמטה בכל גוונא אסור דזילא מילתא כ"כ. ועוד נראה כיון דמוקמינן גיהק ופיהק דאסרו היינו לרצונו א"כ אי תימא דמתעטש מלמטה דאסור היינו לרצונו הרי ק"ו והוא השתא מגיהק ופיהק לרצונו אסור מתעטש מלמטה מיבעיא ופשיטא דלא איצטריך לאשמעינן וק"ל. ועוד מתעטש מלמטה מוקמינן לקמן דאמר רב יהודה דמרחיק ארבע אמות ומתעטש אפילו כשהוא לאונסו ומדברי רבי חנינא דקאמר אני ראיתי את רבי וכו' ולא אמר ורחק ד"א משמע דשם במקומו נתעטש לזה מוכרח לאוקומי דמלמעלה והכא בהכרח דלאונסו קאמ' וכן כתב הרי"ף בהדיא יע"ש דבריו: וק"ל

שם גמרא. שנאמר בבל יבואו ושמה יהיו קשה והרי זה בבית ראשון הוא דכתיב ועיין בתוספות במסכת כתובות

שם גמרא. ומי אמר ר"י הכי והאמר רבב"ח וכו' קצת קשה למה הוצרך להקשות כלל מהך מימרא כיון דהוא עצמו קאמר עלה וכי תימא וכו' ועיקר קושייתו היא מההיא דרבי אבהו ושפיר מצי למיפרך מינה לחודא. וי"ל דעדיפא ליה למיפרך מדר"י דקאמר בהדיא ולהכריח אותה מההוא דרבי אבהו דלא מצי לחלק בין מהלך וכו' מההיא דמכלל לחודה: וק"ל

שם תוספות ד"ה לדידי לא סבירא לי וכו' פי' דדייק לשון הש"ס דהוה ליה לשנויי ולמימר הכי רבי יוחנן לדידיה דרבי אבהו קאמר ולמה האריך לשון ושפת יתר ואמר הכי קאמר וכו' ולזה אמר כי תרתי קאמר ר"י דפליג ביהו חדא בהיכא דאיתרמי ופסק דלא מצריך לחזור לראש ואהא דייק הש"ס דקאמר הכי קאמר לדידי לא סבירא לי דסובר דאינו חוזר לראש דהרי אמר ר"י שמע תשע תקיעות וכו' וחדא דאעיקרא דדינא לא הייתי מצריך לפסוק והוא הוא טעמא דאמר ר"י הכא דאינו חוזר לראש כדסיים דהוה ליה ראוי וטעם התוס' שלא הקדימו הא דאינו פוסק שהיא היא הסיבה דאינו חוזר משום דאתו לדיוקי מלת דקאמר הש"ס הכי קאמר לדידי וכו' ועוד דכל עקר דברי ר"י לא אתא אלא להשיב אהא. ועיין במגילה מה שכתבו הם ז"ל שהוא מכוון לפירושינו. ומה שפירש מהרש"א לא אתי מדוייק מדברי התוספות ז"ל וקשה טובא לדבריו: ודוק

דף כה גמרא. והני מילי בדברי תורה וכו' ודברי תורה נמי לא אמרן וכו' נראה דדייק הש"ס מדבעו מיניה בהא סתמא ופשיט להו ולא הדור מיבעיא ליה תינח דאי תימא דבעו נמי בהא הוה להו למימר תינח בכהאי גוונא דציפי דבי רב וכו' וק"ל

ע"ב גמרא. אמר ר"א וכו'. בעכורין שנו קשה מה כותיה דר"א לאוקומי מתני' בעכורין. ודילמא דמתני' סברא לבו רואה את הערוה מותר כתנא קמא דברייתא דבסמוך וכת"ק דלעיל דף כ"ד דישן בטליתו וכו' ונראה דדייק מדלא קתני לה בצלולין בהדיא כדקתני בברייתא וקשה לי ע"ז דילמא דרבינו הקדוש לא הכניס עצמו להודיע זה אלא לומר דיכול להתכסות במים ויקרא ולא יצטרך לעלות כשאין שהות וכו' ולגבי הא מילתא דצלולין או עכורין משום לבו רואה את הערוה לא סתם כלום והניח הדבר כמות שהוא בפלוגתא והרבה פעמים מפרשינן כזה במשניות ואם כן היכי פסיק להא מילתא ר"א דבעכורין שנו ולא קאמר לה אפילו בתורת דחייה. והנראה נכון לומר דר"א דייק לשון המשנה דקתני יתכסה במים ויקרא דנקט לשון כיסוי דאי תימא בצלולין הרי כאילו לא נתכסה כלל כיון שלבו רואה את הערוה ולזה קאמר בעכורין שנו: וק"ל.