חפץ השם קמח

עסקינן בסוחט לתו' אוכל דמצריך לומר לתוך הקערה או לתוך הקדירה לוקמינן לה שלא לתוך האוכל

והנראה לומר דהכי פירושא דסוגיין במה דקאמר שמואל לתוך הקדרה היינו לצרכה ואפילו שלא לתוך אוכל כיון שהוא צורך האוכל לא הוי משקה אלא דבעינן שיסחוט לתוך הקדרה בהדיה דמוכחא מילתא דלצורך אוכל וא"כ כל לקדרה מסתמא לצורך אוכל הוא ושריא וכל לקערה כיון דלא מוכחא מילתא לצורך משקה קאי אלא דבאמת נראה לי דאיפשר לחלק דכי עביד ליה לצורך אוכל לתוך הקערה עכ"ז לא הוי משקה גמור להתחייב עליו בשבת אבל אסור לכתחילה משום דלא מוכחא מילתא אלא דמסתמא לקערה משקה הוא ומה שפירש רש"י ז"ל בד"ה לתוך הקדירה של תבשיל לאו דוקא שיש בה תבשיל והכי מוכח מלקמן דף קמ"ה ד"ה הבא לצורך אוכל כגון שסחטן לשם פת ע"כ הרי דלא בעינן לתוך הפת להדיא ובזה אתי שפיר דקא מותיב רמי דזב החולב כיון דמשק' הוא לפי הכלי שחולב לתוכו כשחולב לתוך הכוס והקערה הוי אז משקה וכשחולב לתוך הקדרה לא הוי משקה מסתמא א"כ לא יקרא משקה מהסתם כי אם כשיחלוב לתוך הקערה דוקא ולמא קא פסיק ותני דהוה משקה כשחול' דבשלמא הסוחט זתים וענבים תמיד נסחטים לצורך המשקה ומסתמא שייך למימר לתוך הקערה קא סחיט כי לצורך משקה על הרוב וסחטו אותם מה שא"כ החולב כי החלב יותר הוא עומד לאכילה מסתמא וצריך לחלק אם חולב לתוך הקער' או לתוך הקדרה ולזה לא קא פריך אלא מסיפא ולא מריש' כנז' ויותרו בזה כל הספיקות שהקשינו ודוק היטב. אלא דעדיין נשא' לנו להסתפק בהיכ' דחולב לתוך ידו אדעתא ליתנו לקדרה אי שרי או אסור. ומדברי רש"י ז"ל שפירוש בד"ה הבא לצורך אוכל לשם הפת משמע דשרי ואיפשר דלאו דוקא לשם הפת ובעינן דוקא לתוך הפת דהא לא הוי קערה למשקה יותר מידו ולקערה בהכרח דאסיר אפילו אדעתא ליתנו לאכול וכל זה דוקא למה שפירשנו לשיטת רש"י ז"ל משא"כ לפיר' מורינו הרב הרי"ף ז"ל דסובר דלאו בקדרה תליא מילתא ולא בקערה תליא מילתא אלא שהקדירה מסתמא יש בה אוכל והקער' מסתמא אין בה אוכל כל מה שהקשינו עדיין הקושיות במקומם עומדות אלא דאודיע הלומד בספר זה לעבודתו ית' כי דרך הפוסקים הראשוני' ז"ל לא ישובו מפני הקושיות והדקדוקים כאשר יכשר בעיניהם דרך ישר בש"ס מילתא דנראה ליהו סברא ומתקבל' אדעת' דידהו ז"ל לא דייקי בתר דיוק דברי הש"ס ועל זה כתב רמב"ן ז"ל במלחמות דאנו אין לנו כח לילך בתר מילתא דלא הוי במשמעות הש"ס ויש ליישב הש"ס גם לדברי הרי"ף ז"ל: ודו"ק

שם גמרא מתיב רמי החולב וכו' משמע דאין מציאות שיהיה החולב טהור ואפילו בחולב לתוך אוכל דאי הוי שום מציאות דלא הוי משק' לא הוה פריך דהא על כל פנים לאו סתמא קתני בכל גוונא וכי היכי דמפקת הך תפיק הא דלתוך הקדרה והגם דאיכא החולב לתוך פי התינוק והוא הדין החולב לתוך פי האוכל ולתוך פי העגל דלא הוי משקה כדמשמע מההיא דכריתות דמייתו התוספות ז"ל בד"ה לא לרצון וכו' דמה שהוא בפי התינוק חשיב אוכל והוא סתמא דתלמודא ואדרבא פריך הש"ס בסברא זו לההיא ברייתא דמשמע דפשיטא ליה הא לסתמא דתלמודא ההיא שאני פשיטא דלא יס"ד דאיצטריך תנא לפלוגי בהא דמסתמ' בהא לא קתני מתני' ופשוט אלא דבאמת למה לא ידמה הא דחולב לתוך אוכל לחלב בפה התינוק דאי משום זהו מאכלו אדרבא הא עדיפא דהתם בתינוק חלב בלא אוכל ומשום שהוא בפיו חשבינן ליה כאוכל הכא דלתוך אוכ' ממש ונאכל כאוכל למה לא יחשב כאוכל בהיכא דחולב לתוך האוכל שבתוך הקדרה וליכא למימר דההיא דחלב בפי התינוק הוי אוכל לא אמרינן ליה התם אלא בתר דמסיק לה הכא כדשמואל ומוקי לה בטיפה המלוכלכת דהא ליתא דהא דשמואל דהכא כל האמוראים מסיקו לקמן דאליבא דכולי עלמא משקה הבא לאוכל משקה והיכי פריך סתמא דתלמודא התם בכריתות דמשמע דזה מוסכם. ויש ליישב דהתם בפה התינוק כיון דפה אל פה יונק כאילו לא פירש מן האשה כלל לאויר העולם וכאילו חזר ונבלע בה כי התינוק הוי כירך אמו ולא היה שם משקה עליו לזה אמרינן דמה שנכנס במעי התינק זהו מאכלו ולא הוי משקה. ולפי זה קשה אם כן בהיכא שחלבה בתוך אוכלין ולא פירש החלב אלא לתוך האוכל באופן שלא יצא לאויר העולם. ע"כ הנראה לישב הוא דשאני תינוק זהו מאכלו שפיר חשבינן ליה אוכל משא"כ לתוך האוכל מי לא נותנים משקה לתוך אוכל ולא משום זה יהפך המשקה ויקרא אוכל שבכל מקום שהוא שמו נקר' עליו ואמר לכל משקה הוא מה שא"כ לתינוק זהו מאכלו יעידון יגידון כי מאכל גמור הוא לו תמיד לעולם ועד מה דלא הוי הכי לגדולים ולזה כשירצו להפכו ולעשותו משקה בטלה דעתם ומשק' משקה יקרא ובזה אתי שפיר הא דגרסינן בפרק חרש שנשא פקחית אבא שאול אומר נוהגים היינו שיונקים מן הבהמה טהורה בי"ט. ופריך היכי דמי אי דליכא סכנתא אפילו ביום טוב אסור וכו' דמשמע דאפי' יונק לתוך פיו הוי משקה והיינו דוקא גדול וכמו שכתבתי ונכון דודאי דיותר חשיב אוכל כשחולב לתוך אוכל משיונק לתוך פיו: וק"ל

שם ע"ב גמרא אין דתנן המקים קוצים וכו' מדלא קאמר אמר ליה אין משמע דסתמא דתלמודא קאמר ליה ומשני לפירכת רבא ואתי שפיר נמי דקאמר לקמן אלא היינו טעמא דלאו רב נחמן קא משני אי נמי. אי בעית למימר דרב נחמן קא משני אין דתנן המקום וכו' נראה דכוונתו היתה הגם דלא דמי התם אתרא להא מילתא מיהא לאסור סוחט לתקן דילמא אתי לידי סוחט למשקין כיון דאיכא מאן דעביד הכי דמוציא משקין חיישינן דילמא עביד לה ומנא לן דאיכא למיחש למילתא דלא עבדי לה כולי עלמא לזה מייתי ההיא דמקום קוצים דהא חיישינן למילתא דלא עבדי לה כולי עלמא והגם דהתם אתרא וכו' להא מילתא מיהא יספיק אפילו חד: וק"ל

תוספות ד"ה אמר אביי קשה וכו'. ולי נראה דהטעם הוא משום דקתני סתמא מוהל ולא חש תנא למוהל היוצא בתחילה דפשיטא דלאו משקה וליכא מאן דסבר לה וסתמא דקתני היינו במוהל דשייך לומר בו משקה: וק"ל

דף קמ"ח גמרא כתנאי וכו' מ"ס משקה וכו' קשה א"כ ליפלוגי בהדיא משקה לתוך אוכל אי הוי משקה או אוכל ולמה מפליגי בכה"ג ולימא בכה"ג דנקט לה שמואל סוחט אשכול של ענבים לתוך האוכל. וי"ל דחידוש קמ' לא מבעיא בכי האי גוונא דאמר שמואל דנכנס המשקה לתוך האוכל ממש ונעשה אוכל דפשי' דהוי אוכל אלא אפילו בנדון כי הכא דאינו אלא לצחצח בעלמא דאינו נכלל באוכל ועדיין שמו עליו שם משקה שלא בא לכלל האוכל אפילו הכי קאמר דלא הוכשר ואיפשר דשמואל הכי יסבור ודבריו אליבא דכולי עלמא נינהו והגם דאמרינן דא דאיפשר חידוש הו' דאשמועינן תנא למ"ד דלא הוכשר ולזה נקט המחליק ולעולם אין הכי נמי דלמ"ד לא הוכשר בכל גוונא אפי'