חפץ השם קמה

משקה אפילו כשסוחט להו לשתות משקה שלהם משא"כ ר"י דקאמר בתותים דבהיכא דהוו לאוכלין היוצא מהם מותר משמע דלא אסר אלא בהיכא דהוי משקה וקתני סתמא אסור ש"מ דחשיב ליה משקה ובזה ניחא דלא פריך מזתים וענבים לר"י כיון דאפי' לאכילה מודה ר"י דאסיר אע"ג דלא הוי משקה משום גזירה ולאו איצטריכנא השתא לדברי רש"י ז"ל שפירש לקמן בד"ה שלא לרצון וכו' והוא הדין דהוה מצי למירמי זתים וענבים אזתים וענבים ע"כ משום דשאני הנהו דהחמירו דאפילו אינם משקה כיון דעומדים להכי ולסחיטה נינהו דילמא אתי לידי סחיטה. בהדיא ובאמת דבתר דהוי טעמא דרבי יהודה משום משקה קא חשיב מתותים ורימונים. חזר הדין לומר גם בזתים וענבים דטעמא משום משקה ולאו משום גזירה דילמא אתי וכו' ודוק

שם גמרא תנן חלב האשה וכו' ע"ס המשנה ראיתי לפרש פי' המשנה הזאת לפי שראיתי קצת משתבשים בה וגם מה שכתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל בזה דפלוגתייהו דרבי עקיבא ורבנן היא דלרבנן טעמא דחלב הוי משקה הוא משום דם מגפתה דדם נעכר ונעשה חלב. ולרבי עקיבא טעמא משום דכתיב ותפתח את נאד החלב ותשקהו. ודבריהם נראה לי דחוקים חדא דעיקר פלוגתיהו בנעלם ולא נרמז בדבריהם כלל. ועוד באמת תמהתי עליהם ז"ל שכתבו בד"ה מחמיר אני וכו' שבחיצם נקט חלב לרפואה וכו' וישמעו אזנם מה שפיהם מדבר ומינה דאין כוונת דבריהם הכי ולא לחנם יאמרו דבר ופשיטא דרש"י ז"ל ברח לו ושלל דבריהם אלו בהדיא דלא זו הדרך ולא זו כוונתם כלל

על כן הנראה בעיני לפרש והוא לשיטת רש"י ז"ל דפלוגתייהו דרבי עקיבא ורבנן ז"ל הכא היא דלרבי עקיבא כל דבר דמקרי משקה ועליו תורת משקה אין לחלק בו. בין לרצון בין שלא לרצון דדוקא בעת נפילה על הזרעים הוא דבעינן לרצון כי יותן דומיא דכי יתן אבל לגבי המשקה עצמו בשעת פרישה מהאשה בכל גוונא אין לחלק והכל אחד. ורבנן סברי דלא הוי משקה אלא דוקא כשפירש לרצון אבל שלא לרצון לא הוי משקה ודרשי לה נמי מכי יותן דומיא דכי יתן פי' כיון דיצא שלא לרצון. אם כן ממילא כאשר יפול על הזרעים שלא לרצון הוי דלרצונו לא היה יוצא ממקומו והוה ליה כאוכל ולאו משקה הוא ולזה אמרו רבנן הכא דחלב הבהמה דוקא לרצון מטמא. אבל שלא לרצון אינו מטמא ודוקא חלב האשה כמו שנפרש לך והוא דרבנן סברי דעיקר הדין דחלב הוי משקה הוא מדכתיב ותפתח את נאד החלב ותשקהו. דחלב הוי משקה אבל היינו דוקא לרצון מה שא"כ שלא לרצון דלא כנז' אלא כיון דאשכחן משקה אחר היוצא מגוף האשה דמטמא שלא לרצון. דהיינו דם מגפתה וכד דייקת שפיר מוצא אחד להם דדם נעכר ונעשה חלב לזה גמרינן שלא לרצון דחלב האשה משלא לרצון דדם מגפתה דמטמא והיינו דוקא בתר דאית לן קרא דותשק' בחלב דהוי משקה להא מילתא דשלא לרצון דסברי רבנן כיון דדמי לדם מגפתה דנעכר ונעשה חלב ותרוייהו הוו משקין דם דכתיב ודם חללים ישתה חלב דכתיב ותפתח את נאד וכו' גמרינן להו מהדדי משא"כ אי לאו קרא דאחשבי' משקה לא הוה גמרינן לחלב מבדם ולא גמרינן נמי אלא דוקא חלב משום דדם נעכר משא"כ בלאו הכי דלא. ולזה דייק רש"י ז"ל דדם נעכר ונעשה חלב משא"כ בלאו הכי:

ובזה לא תיקשה מידי לסברת רש"י ולאו דידה אדידיה דנקיט תרתי מטעם קרא דותפתח וכו' ומטעם דם נעכר ונעשה חלב דסבר דבעינן תרתי כנז' דאי לאו הכי דילמא דוקא דם בהיותו דם מיתקרי משקה ואחר שנעשה חלב נעשה כאוכל ולא משקה אלא עיקרו דהוי משקה הוא מקרא דותפתח וכו' כנז'. ואמר ליהו רבי עקיבא ולאו ק"ו הוא ומה חלב האשה וכו' מאיזה טעם שיהיה מטמא שלא לרצון חלב הבהמה שמיוחד וכו' מכ"ש ויהיה חלב האשה גילוי מילתא דשלא לרצון משקה הוא כסברת רבי עקיבא וליכא למיעב' תו הפרש בין לרצון לשלא לרצון דילמדו סתו' מן המפורש ומשני תנא קמא דשאני חלב האשה משום דאית ליה רב דהיינו דם מגפתה דמניה מפקינן דמטמא שלא לרצון הפך הסברא וחידוש הוא דוקא הכא דאין סברא לומר שיטמא שלא לרצון אלא דוקא בהיכא דכתיב בהדיא ולעולם שלא לרצון לא ליטמא קאמר בחלב הבהמה דהגם אם יונח בהנחה למימר דגמרינן שלא לרצון מחלב האשה דמטמא אפ"ה חלב הבהמה לא מטמא שלא לרצון דהני מילי אם היה לימוד שלא לרצון של חלב האשה דמטמא מאיזה ריבוי או לימוד אחר אז הוית מצית אמר דגמרינן משא"כ השתא דעיקר הלימוד הוא מדמטמא דם מגפתה ודם מגפתה עצמו בבהמה מכחיש זה והוא טהור מקום המשפט מכריח שלא לומר דמטמא שלא לרצון. ואיך יס"ד לומר שיטמא חלב הבהמה שלא לרצון. וא"כ הא מיהא חלב הבהמה בהכרח דלא מצית אמרית דמטמא שלא לרצון ואהא מהדר רבי עקיבא ואמר למה דאמר תנא קמא דחלב הבהמה בהכרח שלא יטמא שלא לרצון מדם מגפתה ואומר דלא למדן מדם דשאני דם מגפפתה דאפי' לרצון אינו מטמא ולאו משקה הוא וכי היכי דלרצון הגם דלא הוי הדם משקה אפי' הכי מודים כולי עלמא בחלב דהוי משקה. הכי נמי שלא לרצון הגם שהדם לא הוי משקה החל' הוי משקה ומחמיר אני מחלב מדם וכל זה לא הוי אלא לסברתו דרבי עקיבא דסובר דלא שנא לרצון. לא שנא שלא לרצון ובזה דוחה הקושיא דקאמר תנא קמא דלא מצי למימר דמטמא חלב הבהמה שלא לרצון מדם מגפתה וקאמר דלא דמי דם מגפתה לחלבה בשלמא אם היה דם מגפתה מטמא לרצון ואינו מטמא שלא לרצון שפיר מצית למימר. כדקאמרת תאמר בחלב הבהמה שדם מגפתה טהור מה שא"כ השתא דאפילו לרצון אינו מטמא ואפילו הכי אמרינן בחלב דמטמא יותר מבדם כי היכי דלא גמיר מדם מגפת' שלא לטמא ואפילו לרצון הכי נמי לא גמיר מיני' שלא לרצון ואם כן יטמא חלב בין לרצון בין שלא לרצון לסברתו דאין לחלק מהדרו ליה רבנן דבהכרח לחלק בין לרצון לשלא לרצון וסלי זתים וענבים יוכיחו וכו' וכיון דאיכא לפלוגי בין לרצון בין שלא לרצון לזה גבי חלב הבהמה הגם דדם מגפתה אינו מטמא אפילו לרצון עכ"ז כיון דקרא קרייה לחלב משקה הוי לרצון משקה מה שא"כ שלא לרצון דלא גמרינן ליה מדם מגפתה הכא דדם מגפתה טהור גם חלב בהמה טהור שלא לרצון ומהדר ליהו רבי עקיבא שאני התם דתחילתו אוכל וכו' תאמר בחלב וכו':

ודו"ק

רש"י ד"ה ובלבד שלא יספוג וכו' גזירה שמא יסחוט פי' כיון דעביד כמעשהו בחול וליכא שינוי אתי לידי סחיטה כי בחול סופג וסוחט ואי ספיג בשבת אתי לידי סחיטה ובזה לא תיקשה ממתני' דקתני כדרך וכו' אי נמי דלרש"י ז"ל לא קאי שלא יעשה וכו' אלא אסיפא דקתני ולא יטפח בשמן דבהא ליכא למיחש שמא יסחוט אי לאו טעמא דדרך עשיית חול וזהו שדייק רש"י ז"ל בפירושו ז"ל בד"ה ויטפח וכו' ואסרוהו משום עובדין דחול דהא קא חזינן דבמתניתין משום עובדין דחול ומאי קא משמע לן רש"י ז"ל ומאי מחדש אלא בודאי שהכוונה לומר דאהא דוקא קאי עובדין דחול דקתני במתניתין ולא ארישא: ופשוט.