חפץ השם קמג

וכו' א"כ גם גבי אבן שעל פי החבית כיון דנטיל החבית כמאן דנטיל לה לאבן דמי א"כ למה לא שקלינן לת לאבן להדיה ומאן תנא כל היכא וכו' ומה גם למה דמשתמע כפי מה דפריך הש"ס והא הכא דהוה ס"ד דהגבהת החבית טירחא יתירתא מהגבהת האבן דשפיר מתמם מאן תנא כיון דטלטול טולטול סוף סוף מטלטל האבן למה מטריחין ליה טירחא יתיר' להגביה החבית ואדרבא הוה אסרינן בכה"ג משום טירחא יתירתא אם לא שנאמר דסובר בכה"ג כל היכא דאיכא וכו' ומאן תנא. ועוד נראה לומר דהש"ס דקאמר מאן תנא להיות דפליגי בית שמאי ובית הלל וסברי בית הלל דבורר כדרכו דהיינו פסול' מתוך אוכל וא"כ תיקשה לבית הלל למה שרו טלטו' פסולת כיון דמצו למיטרח בהתירא דהיינו אוכל לא שרינן טלטול איסורא אלא ודאי דסברי בית הלל דכל היכא דשרי טלטול כי הא דקטניות שיש בה עירוב דפסולת ומטלטל ליה הוה ליה כפסולת באוכל ושרי בכל גוונא בין לברור האוכל בין לברור הפסולת הגם דאיכא היתר ומטריחנן באיסורא וא"כ הכא גבי אבן שעל פי החבית נמי כיון דשרי להגביה החבית באבן שעליה לא אסרינן לסלק האבן ושרי ולא יצטרך להגביה האבן ומאן תנא דאסור כיון דאיכא התירא דזה הפך ב"ה דהתירו לברור הפסולת שהוא איסורא הגם דאיכא התירא ומשני רשב"ג היא דאמר מודו כולי עלמא בהיכא דפסולת מרובה דבורר אוכל ולא פסולת. וטעמא דשרו ברישא לברור פסולת הגם דאיכא התירא הוא משום דאוכל נפיש בטירחא לזה שקיל להו לב"ה איסור טירחא יתירתא לטלטל איסור להדיא הגם דאיכא למיטרח בהתירא אבל בהיכא דליכא טרחא בהתירא כהא דפסולת מרובה בטירחא לא שרי למיטרח באיסורא ובורר דוקא אוכל דהוי התירא והיינו תנא דמתני' דמטלטל את החבית והגם דלא דמי האי דרשב"ג להא דחבית דשאני חבית עכ"פ מטלטל את האבן על ידי החבית. ובזה איפשר דלא יאמר רשב"ג דטרחינן בהתירא ולא באיסורא כיון דעל כל פנים קא מטלטל איסורא ודוקא גבי קוטנת דבהיכא דמטלטל התירא לא מטלטל איסורא בזה הוא דלא התיר רשב"ג איסורא מה שא"כ בהיכא דעל כל פנים מטלטל מאיסור דלא אסרינן ליה מההיא טעמא די"ל דהכ' נמי כיון שהוא מטלטל הקוטנית בכל מה שבו פסול' ואוכל ואפי' הכי לא שרו ליה לטלטל הפסולת לחוד בה"ג דאיכא טירחא בפסולת הכי נמי הכא כיון דאיכא טירחא יתירא באבן כדמסיק לא שרינן לטלטולה כיון דמצי למיטרח בהתירא דזוטר טורח ההיתר. והגם דמטלטל האבן בין הכי ובין הכי עכ"ז מי לא הוי טרחא ביותר אי שקיל לאבן כדמסיק ומי לא הוי מיהא התירא חבית לגבי אבן ודוקא לא התירו ב"ה טירחא יתירא אלא אי שקיל להתירא אבל אי שקיל לאיסורא לא התירו טירחא יתירא כהא דאוכל מרובה דאע"ג דהוי טורחא יתירא התירו לברור כדרכו מה שאין כן באבן לא התירו טלטולה להדיא כיון דאיכא טירחא יתירא באמת בהתירא טרחינן אע"ג דהוי יתירא וזוהו כל היכא דאיכא התירא ואיסורא אי הוי הטרחא יתירא בהיתר דוקא טרחינן ולא איפכת לן אבל אי הוי הטירחא יתירא באסורא כהא דאבן לא שרינן טירחא יתירא זהו שהבין רבי יוחנן בדברי המבע' מאן תנא. אבל באמת המבעה לא היתה כן כוונתו מדקאמר והא היכא וכו' ועכ"פ מדברי רבי יוחנן דקאמר רשב"ג היא כנז' תו לא בעינן מאן תנא ודוק היטב

שם גמרא רשב"ג היא וכו' בד"א וכו' וא"ת דילמא טעמא דקתני בורר אוכל משום דפסולת מרובה ואיכא טירחא יתירתא ומאן תנא כל היכא דאיכא וכו' דלמא דלאו מטעם כל היכא דאיכא התירא וכו' זה אינו דהרי בריש' קתני בורר כדרכו בין אי בעי פסולת מתוך אוכל בין אי בעי אוכל מתוך פסולת הגם דנפיש בטירחא דכן משמע בורר כדרכו וכן פירש"י ז"ל אם ירצה יעש"ד. וזה פשוט. וא"כ בהכרח דטעמו הוא משום דבהתירא טרחינן ובאיסורא לא טרחינן לא אלא דקשה לי דלמא לעולם דהתירא ודאיסורא לא שנא ושאני הכא היינו טעמ' דרשב"ג משום דאי הוי פסול' מרובה אסור לברור פסול' משו' דהויה תרתי לריעותא חדא משו' וזה פשוט לסברת רש"י ז"ל א"כ הוה ליה דרך בורר. אוכל דכן דרך בורר דהא פשי' דדרך בורר הוא פסולת מתוך ועוד דהו ליה טירחא יתירת' כיון דפסולת מרובה אי בריר לפסולת מאוכל אשר על כן בורר אוכל מפסולת דליכא דרך בורר וליכא טירחא יתירתא ולעולם לאו מטעם כל היכא דאיכא התירא וכו' דלא שנא ויסבור דאבן שעל פי החבית דנוטל האבן להדיא ושאני התם דאיכא תרתי לגריעותא לזה בורר דוקא אוכל. וי"ל דהא קמל"ן רבי יוחנן דטעמו הוא משום דהוה התירא דטרחינן בהתירא ולא באיסורא וראיה לזה ממתני' דידן דמטלטל את החבית דבהאי פשיטא דטעמא הוא משום דכל היכא וכו' והיא הוא טעמא דרשב"ג ולא משום בורר. ודו"ק. ויש עוד ליישב: ודו"ק

תוספות ד"ה לא שנו וכו' אבל מעות וכו' פי' ומתני' לא זו אף זו דאין לומר דאי תני סיפא הוה אמינא רישא אפילו לא שכח דאין לדייק בדבר דאינו במתני' בהדיא והעיקר אינו במתני' דתידוק מינה: ודו"ק

תוספות בא"ד לא שנו וכו' וא"ת תרתי. וכו' וי"ל וכו' וקשה הש"ס למה מייתי ליהו בתרתי דמחדא גמרינן אידך ולמה הוצרך לאתויי שתי מימרות. וי"ל למה דמסיק דמתני' בשוכח כי היכי דלא תימא הני מילי האבן. שעל פי החבית דמשכחת לה דמנח לה התם. משא"כ גבי מעות דאע"ג דמנח ליהו בהדיא אמרינן דעתי' דלאו מניח הוא דאין דרכם של בני אדם להניח מעות על המטה ומסתמא לא הוי אלא כשכח ושרי אפילו מניח קמל"ן הש"ס לדידן כי היכי דלא ניטעי בזה. ובזה כתבו הפוסקים ז"ל גבי ההיא דלעיל דמטה דיש עליה מעות דאין דרכם של בני אדם להניח מעות במטה אלא בארגז וכו' ודו"ק. ובזה נמי מתרצ' על האמוראים רב הונא ורב חייא בר אשי דהא קמל"ן ולא תימא דהכי נמי הוה ליהו להתוספות ז"ל לשנויי אדרב דהא קמל"ן דנראה דא"כ תיקש' הוה ליה לרב לאשמועינן הני שמעתתי בהדי הדדי רישא וסיפא בשוכח ולאו הכי מישתמע מניה דודאי כשאמר הא לא אמר הא ומשמע מדאמר ברישא דוקא דלא איצטרך תו לאשמועינן בסיפא וא"כ למה הדר עוד לאשמועינן בסיפא אלא ודאי דרב לא נתכוון להכי אלא דחדא מכלל חבירתה והני אמוראי כל אחד אשמועינן חידוש כנז' ולזה מייתו ליהו בש"ס: ודו"ק

דף קמ"ג גמרא וחכמים אומרים בין כך ובין כך וכו' לא גרסי' מלת וחכמים אומרים במתני' כלל אלא דתנא דמתני' סיים למילתיה דהא דעור בית אחיזה לאו לענין איסור טלטול דשרי לטלטל ובין כך ובין כך ניטל: ופשוט

שם גמרא אין לנו אלא ב"ש וכו' טעמ' משום דקיימא לן כר"ש הילכתא מדסתם לן מתניתין כוותיה דתנן מחתכי' את הנבילה לפני הכלבים וכו' כר"ש וכי היכי דלא תיקשה הילכתא אהילכתא דב"ה לזה מתנינן ב"ה במקום ב"ש: וק"ל