חפץ השם קמב

שיש בו משום ליבון משא"כ במשמרת אעפ"י שהיא של פשתן שרי משום דדרכה בכך וכתב עוד דדוקא מים אבל יין ושאר משקין שרי ולית בהו משום כיבס א"כ הכא הוא הדין נמי דאשמועינן חידוש בסודרין לא מבעיא במשמרת שדרכה בכך ואין בה משום כיבוס דזה אפילו במים אלא אפילו בסודר דיש בו משום כיבס ביין שרי לסנן וזהו מסננין בסודרין ואשמועינן תנא מה דנחית הטור לאשמועינן. זהו העולה במצודתינו בפירוש הסוגיא הזו. וראיתי לרמב"ם ז"ל שפירש דרך אחרת ופסק דאסור לסנן במשמרת אפילו יין צלול והוא הפך פשטא דסוגיין לחלוטין דכפי דברי הש"ס אפי' במשמרת שרי. וכתבו הלחם משנה והבית יוסף שהכריחתו קושיתיינו עצמה שכתבתי בסמוך והוכרח לומר דמשמרת דקאמר זעירי ורשב"ג היינו סודר דקתני במתניתא וסמכו שלא לפרש בהדיא סודר אמתני' דקתני סודרין מסתמא אינהו נמי בסודרין קא אמרי ודברי הב"ח הכא שכתב דטעמו של רמב"ם ז"ל הוא דפסק כסתם משנה נראה מדבריו כי רבש"בג פליג אמתני' וקתני במשמרת ופסק רמב"ם ז"ל דלא כרש"בג כמעט לא ירדתי לסו' דעתו של הרב ז"ל ודברי הלחם משנ' בידינו עיקר. ואני אומר דרמב"ם ז"ל טעמו שלא פירוש כשני פירושים שכתבתי ולא בחר בשום אחד מהם ובחר לו לאו דוקא הוא משום דהוי גריס בש"ס בין הגיתות שנו ורחוק הרבה לחלק בין עכור לעכור דמשתתי ושינוייא תניינא לא ס"ל כלל משום דהוא ז"ל פסק דאפי' מים צלולים שרי. דסובר דאין בו משום מכבס ומלבן כלל הפך דברי הטור ז"ל שכתבתי ואינו סובר דשרייתו זה הוא ליבונו וכן כתב בהדיא הוא ז"ל ולזה הוכרח מכח הקושיא דלא אשכח לשנות מידי ופסק דשרי דוקא בסודרין וסמכו אמתניתין. ודוק ונכון

שם רש"י ד"ה כדי שיצלנו וכו' לזוב הוא סוף דיבור. דיבור המתחיל את היין וכו': כן צריך להיות

שם בא"ד מפני הקמחי' נראה כי רש"י ז"ל מפרש לפי המסקנא דדוקא צלולין שרי במשמרת ושאינן צלולין אפילו אין בהם אלא קמחים בעי שינוי בסודר מה שא"כ למאי דס"ד דהש"ס דעכורין שרי גם במשמרת בהכרח דמוקי למתני' דלא התירה אלא בסודר בעכורין ביותר מהקמחים דאילו בקמחים שרי דוקא בסודר א"כ היכי בעי למישרי עכורין במשמר' אין לך עכורין קלים גרועי' מהשמרים ביותר בקמחים. אלא דרש"י מפרש כפי מסקנת הש"ס דדוקא בין הגיתות שאני וזולת זה אסור במשמרת כי אם על ידי שינוי דסודר וזה כפי מה שפירשתי בפירושא קמא: וק"ל

דף ק"מ גמרא אביי ורבא דאמרי וכו' הלכה כרבי יוחנן וכו' הטעם כיון דלגבי ביד הוה ליה רבי יוחנן ורב דאסרי לגבי חד. דהיינו שמואל ובכלי הוה ליה רבי יוחנן ושמואל תרי דאסרי לגבי חד דהיינו רב הויא הלכה כרבים ואסיר וגם מה שאמרו קודם חזרת רבי יוחנן אין הלכה כרבי יוחנן ממילא נמי הוה נפיק לן דינא דאסיר כנז' וא"כ אביי ורבא תמיד אמרי הלכה לאסור בין ביד בין בכלי ודו"ק

ואחרי כותבי ראיתי ומצאתי כעין זה ממש שפסקו הכי כדוגמא רבותינו הרי"ף והרא"ש ז"ל לקמן דף קמ"ה בההוא פלוגתא דרב ושמואל ורבי יוחנן בכבשי' ושלקות יעויין שם דבריהם ז"ל שכתבו כזה ממש דכיון דקיימא בסברא בצד אחד וכו': וק"ל. פרק נוטל

דף קמ"א ע"ב גמרא אמר רבא וכו' חייב משום כיס מדלא נקט פטור על התינוק משמע דכל עצמו לא אתא אלא לאשמועינן חיובא דכיס דסד"א לדמוייה להחי במטה דפטור דהמטה טפלה לו. קמל"ן דכיס לא מיבטיל. אי נמי דסד"א דהחי נושא את עצמו ומה שעליו קמל"ן דלא אמרינן הכי אלא על עצמו. אי נמי קמל"ן דאפי' לא נקיט להכיס בידיה כמאן דנקיט ליה בידי דמי. אי נמי קמל"ן דהכיס לאו כמלבוש דמי דסד"א מידי דהוה מלבוש. ולגבי תינוק דרכו בכך וכקמיע דמי דגם הכיס מונעו מלבכות דכד שדו ליה לכיס מצוארו צועק ובוכה וכתכשיט הוה ליה כטבעות וכדומה. וא"כ כן דרכו וכאחד ממלבושיו הויא בצוארו קמל"ן והיינו טעמא דנקט רבא בכי האי גוונא ולא אמר הוציא תינוק ואבן בידו חייב לאשמועינן כנז' דאפי' בצוארו דמחזי כמלבוש וכתכשיט אפי' הכי מחייב ומכ"ש אי נקיט לה בידיה קטן דמחייב הנושא. ובזה יערב לחכך דברי הרמב"ם ז"ל מה שכתב בזה יע"ש: וק"ל

תוספות ד"ה תינוק מת וכו' דאגב מרריה וכו' אי נמי וכו'. נראה דבאומרך טעמא הוא משום אגב מרריה שפיר אמרינן דלא מצי למיפרך הש"ס ולחייב אלא משום תינוק דמשום כיס לא מחייב דאגב מרריה מיבטיל ליה פירוש כאילו אינו בעולם והעדרו טוב לו ממציאות' וגרע מהאבן דהאבן לא מבטיל לה כיון דנוטל לה תינוק הא איכא חשיבות קצת: ולזה קא פריך דוקא וליחייב משום תינוק מה שא"כ אי אמרינן דפירושא הוא מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה א"כ השתא דבתר הכי הוא דמשני ליה כר"ש סבירא ליה וכו' אם כן מעיקרא לא אס"ד הכי א"כ ליפרוך נמי משום כיס דגם משום כיס לא מיפטר אחר האמת אלא מטעם דסבר כר"ש דלא הוה ס"ד: ויש ליישב

דף קמ"ב גמרא לינערינהו נעורי וכו'. הרמב"ם ז"ל פסק ביד דכל היכא דמפסדי פרי שרי ולא חש למאי דקאמר. הש"ס הכא למנערינהו. וכתב הרב המגיד דלא גריס. ונלע"ד דטעמו דלא גריס משום דסובר דבמאי דפריך הש"ס ולישרינהו ומשני דמטנפי היינו נמי טעמא דלא מצי למנערינהו דמפסדי ואי נמי נראה דגריס לה סיבר דלא חש להשיבו. ודברי רבינו הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה צ"ע דאין להם הבנה כלל והם הפך דבריו ביד והוא הנכון ודהכא כמעט נראה כט"ס. ודבריו ביד עיקר: וק"ל

ע"ב גמרא בד"א שהאוכל מרובה וכו'. קשה מרישא משמע דוק' דמרובה הוא דשרו ב"ה לברור כדרכו הא מחצה על מחצה כיון דליכא טירחא בורר ואוכל ומסיפא משמע דוקא פסולת מרובה דאיכא טירחא הוא דאמרינן בורר אוכל הא מחצה על מחצה בורר כדרכו אפילו פסולת מתוך אוכל. והיה נראה לומ' דתנא נעשה קתני ואפי' מחצה על מחצה בורר אוכל אלא דהוא דוחק כיון דאתא לפרושי דברי ב"ש וב"ה הוה ליה לפרושי דאפי' מחצה על מחצה קאמרי ב"ה דבורר אוכל ומכ"ש במרובה פסולת. ונראה לי לומר דאי איפשר לדייק בזה מחצה על מחצה. דלא הוי אלא או פסולת מרובה או אוכל מרובה: וק"ל

רש"י ד"ה מאן תנא וכו' ולא יטול האבן ממש וכו' אע"ג דהשתא אבן נמי וכו'. ע"כ הוקשה ליה אומרו מאן תנא פשיטא דלא יצטר' למיהדר מאן אמרה לשמעתא דא דכל מאן דאמר' שפיר קאמר. לזה אמר רש"י ז"ל אע"ג דהשתא וכו' פי' כיון דקיימא לן מאוקמתא דרבא דלעיל דכמאן דנקיט לה בידיה דמי גבי המוציא תינוק וכיס בצוארו