חפץ השם קמ

דקא מהדרו ליה בי"ט דאי לא מהדרו מאי שמא יתקע איכא וכיון דמהדרו ליה ביו"ט לזה איכא חששת שמא יתקע א"כ השתא אתאן לתנא קמא מאי טעמא דשרי בא' דלחששת שמא יתקע לא שנא א' לא שנא ב' אם איכא למיחש לשמא יתקע לזה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דוקא הכא מציאות הענין דעל כל פנים מחזירין ירכותיה בין א' בין ב' אלא דמציאות הענין כך הוא דבב' בהכרח תוקעין והוי בונה גמור ואסור ובא' אין צריך לתקוע דסגי בלאו הכי מבלי שיתקענו ניחא תשמישה כשיחברנו בלי חוז' מהני בה כך הוא מציאות הענין וממילא תבין פלוגתא במאי תליא דלתנא קמא כיון דלא בעי חוזק שרי ודוקא בב' דבעי חוזק אסור מדינא ולרב גם בא' הגם דסגי בלי חוזק עכ"ז גזר שמא יתקע בחוזק ואסיר. כן נראה לי בכוונת רש"י ז"ל ודוק

דף קלט גמרא. שכל פורענות וכו' בשביל דייני ישראל וכו'

קשה איך ולמה תלינן כל הקלקלה במי שאינו מקולק' בעיני העדה ומי לא משכחת לה שבאה רעה בשביל עבירות גם כן שביד הדור ולמה קא פסיק ותני שכל וכו' משמע דאין רע יורד מבלעדם וזה הדעת לכאורה תרחיק זה וגם כן צריך לדעת מהיכן דייק זה מהפסוק דמייתי דכתיב וכו' אכן דרך כלל אמינא דכאשר יהיה הדיין הולך בדרך לא טוב הרי הותר היתר גמור לכל העם לעבור את פי ה' גדולה וקטנה והותרה רצועה לכל העם ואם כן המסבב לכל פורענות הם דייני ישראל. אי נמי שיהיו הדיינים טובים ויראי ה' אלא דאומרים שלם עליך נפשי למה יהיה לי ריב עם אנשים על עוברם את פי ה' והיא א לא תצלח לי ומה גם שלא ישמעו ואהי' נמאס בעיניהם ואיכא למיחש להסרה ויסירוהו מהיות עוד עליהם לרב ולזה הלא טוב לי מסתום ומבלום פי והשתיקה זהב כי ירחמוהו וירבו בסכרו כשיתנהג עמו במדת החסד ובמדת הרחמים ע"ד את ראית ת"ח דמרחמין ליה בני מתיה משום דלא מוכיח ליהו במילי דשמיא ובזה עולה אף ה' בהם על עוברם את פי ה' נמצא כי כל מעשה הרע יבוא מהדיינים ואם הם הדיינים הוכיח יוכיחו את העם וירשיעו את הרשע במקום שיש דין אינו דין. וזה קא צווח קרא באומרו בהני קראי רשע הדיינים ורשע ההמון והביא הפורענות הכתובה כנגד רשע הדיינים דוקא וכנגד רשע ההמון לא אמר הנביא כלום הנך רואה דהגם שב שבישראל רשעים עכ"ז לא הקפיד ה' להביא הפורענות אלא ברשע דייניה' וזהו שכל פורענות שבאה לעולם הגם דאיכא רשעים בדור אינה באה אלא בשביל דייני ישראל דבהאי קרא כתיב בונה ציון בדמים וירושלם בעולה כפשטיה דהיינו שגוזלים וחומסים ובונין בתיהם בשוד ושבר ואומרו בדמים ע"ד וקבע את קובעיהם נפש שזה מדבר בכללות הדור היושבים בירושלים והדר אמר כנגד הדיינים ראשיה בשוחד וכו' פי' דקאי אמאי דקאמר ברישא המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו. פי' המתעבים משפט הוא שהם דנים בשכר דהיינו במחיר יורה שבזה מתבזית התורה והמשפט הגם שהם לוקחים משני בעלי דינין שוה בשוה עכ"ז אסור וגם באיסור והיתר וזה יורה שמקבלין שכר שלא כפי הדין. וכנגד כל הישרה יעקשו אמר ראשיה בשוחד וכו' זה שלוקח שוחד להטות הדין ולעקש דברים שכתוב בהם ישרים דרכי ה' ולהלביש פירושי' זרים ודימוים כוזבות. ואח"כ אמר הכתוב דגם הנביאים ענו אף הם חלקם ברשע. והנה הנביאים הם מכלל כת השופטים יחשבו אף הם ואמר הנביא כנגד העבירות הכתובים שלשה פורעניות ובפרטן של עבירות אתה מוצא חמש אלא ודאי הנך רואה שלא היה פורענות אלא ג' כנגד הג' של הדיינים ולזה סיים הש"ס ואמר לפיכך הביא עליהם ג' פורעניות כנגד ג' עבירות שבידם ולאיזה ענין קאמר זה יהיו ג' או עשרי למאי נפקא מינה אלא לומר מדלא הביא אלא ג' כנגד הג' של הדיינים שמעת מינה דהג' דאיכא עבירות לא חש קב"ה למיתי עלייהו פורעניות אלא כנגד ג' של הדיינים הוי כל פורעניות אינה באה אלא וכו' והטעם הוא כיון דרואים ההמון. שהדיין לוקח שוחד וגוזל ממון מזה ונוטל שכר לעבור ולגזול א"כ הותר להם לגזול ולשקר ולהרוג כי הכל עושהו הדיין ונראה כי לזה כיוון הנביא שסידר חלוקה דבונה ציון בדמים וירושלם וכו' בתוך תוכחת הדיינים דהכי הוה ליה למימר שמעו נא זאת ראשי וכו' ראשיה בשוחד וכו'. ונביאיה וכו' בונה ציון וכו' וירושלים וכו'. ולמה הפסיק באמצע דיבור של תוכחת הדיינים אלא לומר כאלו אתם בונים ירושלם וציון בדמים ועולה. כיון שאתם מתעבים משפט ואת כל הישרה תעקשו בזה בונה ירושלם בעולה וציון בדמים כנז'. ואם תאמר במה אנו מעקשים משפט וכו' לזה פירש וחזר ראשיה בשוחד וכו' ונמצא הכל תלוי בהם ככל הרעה מהם תמשך לכן בדוק בהם:

וק"ל

שם גמרא ולישלח להו כדרמי וכו' ולישלח להו כדרבי טרפון וכו' איני והאמר ר"י וכו'. צריך לדעת מ"ש בהני קאמר הש"ס דרך שאלה בעלמא ולישלח ליהו גבי ההיא דמת ביום ט"ב קאמר בתורת קושיא וסתירה ונראה דההיא דכילה הוה ס"ד הש"ס דבמציאות דרמי לא שרי להו ולא אסר נמי לזה קאמר ולישלח להו וכו' פרוש למה סתם לאסור בכל גוונא הא איכא דרמי דשרי והוה צריך לומר להו חוץ מדרמי וכוונת הש"ס כההיא דרבי טרפון היא כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרבי טרפון לזה קא אמר בדרך שאלה בעלמא ולישלח ליהו דאיפשר דסבר רבי מנשיה דהלכה כרבנן אלא דבעי הש"ס אמאי לית ליה הא דקי"ל כל המקל אבל קושיא ליכא לדברי רבי מנשיה מה שא"כ גבי ההיא דיום טוב פריך שפיר איני וכו' דהתם ליכא למידחי מידי כהא דכשותא דמצי למימר אנא כרבנן סבירא לי ולא כהא דרמי דכד מידחק משני חוץ מדרמי קאמר דבהיכא דכרך עליה חוט וכו' עבידא מאתמול הויא משא"כ הא דמת ביו"ט דמוסכם דשרי והוא אסר דפי' בכל גוונא לזה קא פריך שפיר איני וכו' היכי מצי למימר הכי והא דבר זה ליכא מאן דפליג דשרי והוצרך הש"ס למישאל בכולהו והיה מספיק בשנוייא קמא דלאו בני תורה נינהו משום דאי מקמייתא דרמי דלא אסר להו בהדיא אלא דלא גילה להם מציאות החוט להיותם אינם בני תורה ולעולם שרי. אי נמי דהכא שייך טפי למיגז' כיון דאינ' בני תורה לא סברי לחלק בההיא שינוי פורתא ואסיר מה שא"כ כשותא בכרמא דהוא רחוק למיגזר ביה כהא דרמי אימא דלא אסרינן להו לזה קאמר ולישלח ליהו כרבי טרפון ומשני דאינם בני תורה ועדיין סובר דהני מילי דאסרינן ליהו כיון שאינם בני תורה היינו בהיכא דאיכא שום צד לאסור כהא דרבנן דאסרי בזה אסרינן ליהו מה שא"כ הא דמת ביו"ט דליכא מאן דאסר לא אסרינן להו הגם דאינם בני תורה כיון דליכא דררא דאיסורא לזה פריך איני וכו' ומשני שאינם בני תורה דאפילו הכי גזר עלייהו אי נמי הוה ס"ד דשאני הכא משום כבוד הבריות בזיונא דמת שלא יתעכב לא גזרינן משום דאינם בני תורה יתבזה המת ומצינו שהתורה הקפידה על זה קמל"ן דאפילו הכי כיון דאינם בני תורה כל מין דין וכל מין דין אסרינן להו ושפיר: וק"ל.