חפץ השם קלט

אפילו לדמותה לבורר לא חייש לאסור אותה מדרבנן ושרי לכתחלה. מי איכא מידי בכה"ג וא"כ מאי מדמה הך דהתם להא דהכא. ונראה דזוהי כוונת אביי דאמר מי סברת וכו' פירוש דמחלוקת חכמים ור"א היא פלוגתא אחרת בשלמא אי הוו רבנן דפליגי אדרבי מאיר סברי איסורא דלכתחילה מטעם חיובא עצמו כרבי מאיר ואתי ר"א ושרי לגמרי באמת שהיא ראיה דחכמים מחייבי ור"א פוטר לגמרי מה שא"כ השתא דפלוגתא דר"א אדרבנן היא דרבנן סברי חיישינן דילמא שלפא ור"א סבר דלא חיישינן באשה חשובה וכו' ואין שום שייכות לדברי ר"א אדרבי מאיר ולא לאיסורא דרבנן אחיובא דרבי מאיר. ולא דמי הכא להתם דהכא או חיובא או מותר לגמרי ופלוגתא דרבנן ור"א באפי נפשה. מה שא"כ בנדון דידן דלא משכחת לה דחכמים מחייבים ומשוי ליה בורר גמור ור"א אפילו דמי לבורר ולא למרקד לא הוי ושפיר קא מתמה מי איכא מידי כה"ג דפליגי בקצוו. אי נמי הכי קאמר מי סברת פי' דפליג ר"א דוקא אדרבנן דסברי תכשיט הוא וחששו לדילמא משלפא ומחויא פליג לסברא זו לכשתמצא לומר דתכשיט הוא הא מיהא לא חיישינן דילמא משלפא משום דאשה חשובה לא מחויא ואפשר דמשכחת לה למימר דר"א סובר דלאו תכשיט הוא ומחייב אלא לסברת רבנן קאמר דהא מיהא דשלפא לא חיישינן ולדידהו קאמר ליהו וליה לא סבירא ליה. וראשון עיקר. ולדרך הא' אתי נמי שפיר הא דקאמר מי סברת וכו' בתורת פשיטות דהכי הוה ליה למימר דילמא התם אדרבנן קאי. אי נמי לימא התם ר"א אדרבנן קא וכו'. ומדקאמר מי סברת משמע דמשמעות דברי רבי אליעזר יורה דלא קאי אלא אדרבנן בלאו האי פירכא דפליגי בקצוות לא קאי ר"א אדרבי מאיר אלא אדרבנן והוא מטעם שפירשתי. ודו"ק היטב ובזה הוסרה תמיהת רבותי בעלי התוספות ז"ל ודו"ק

רש"י ד"ה כדקרמנאי היינו גללניתא וכו' קשה לפי' א"כ מאי משני ליה איסורא דשמא יתקע דהוא שאיל לחששת איסורא דאהל עראי בכילה והוא פשיט ליה אפילו מיטה דהוא משום שמא יתקע ומאי אפילו אין לה הבנה דטעמא דמיטה משכחת לה דאסור וכילה מותרת דבכילה ליכא חששת שמא יתקע והיכי שייך אף בשני מיני איסורין דלא דמו להדדי. ויש עוד לדקדק כמה דוחקות בהאי סוגייא. על כן הנלע"ד דהכי פירושא דסוגין

והנה דע כי רוב הכילות אסורות משום עובדין דחול משום סרך אהלא וליכא היתר אלא דוקא בכרך עליה חוט דהיינו דרמי ורוב המטות מותרות וליכא איסורא אלא בה בהיכא דאיכא חששת שמא יתקע דהיינו דקרמנאי ולעולם איסורא דכילה לחוד ואיסורא דמטה לחוד וכד שאיל רב כהנא מרב בכילה הכי קאמר אי איכא שום גזירה בכילה אם גזרו חז"ל בה שום גזירה במה דשייך למיגזר בה דהיינו עובדין דחול דדמי לאהלא והשיב רב ואמר דע לך כי כל מה דשייך למיגזר ולאסור גזרו בכילה וגם במטה דלא קא עביד מידי אלא לשמא יתקע אסרו ומכ"ש בכילה דעביד מעשה דחול דהיינו אהל עראי דגזרו מה דשייך למיגזר א"כ כל מאי דשייך למיגזר גזרו ואסרו השתא כפי זה דייקינן דהכל אסור לזה שאול שאל רב כהנא כיון דכל מה דשייך למיגזר גזרינן מטה מהו פי' מטה שלנו שגם בה איכא כעין אהלא כשהוא מטה אותה לישבה על רגליה וכמו שפיר' רש"י ז"ל וז"ל לעיל בד"ה אבל מטה ומשני לא גזרו אפילו דברים דכל כך קלים כהאי דאיכא דברי' דאע"ג דדמו לאהלא שרי וזהו שאמ' ואפילו כילה מות' פי' לא מיבעיא במטה דלאו מידי עביד אלא ליתובא בעלמא דשרי אלא אפי' כילה דשייך בה לסגור אהלא כהא דאמרינן אפי' הכי שריא בהיכא דכרך עליה חוט כדרמי דלא דמי לאהל אלא לאסופי כל כל לא גזרו ומכ"ש דמטה דליכא אהלא זוהי כוונת רב באומרו אף כילה. והוא רב כהנא ז"ל השואל דייק וחשש מדקא משוי מטה לכילה משמע דבאופן עצמו דשריא מטה שריא כילה. והיינו דהע"ג דעביד אהלא במטה שריא וה"ה בכילה לזה חזר לבאר הדבר וחזר ושאל עלייהו בהדי הדדי כילה ומטה מהו במציאות אחד מציאות עצמו דשרי הא אי שריא הא ופשיט ליה רב דלא דבמציאות עצמו דשריא מטה אסירא כילא. והשתא להאי שינויא ממילא מפרשינן מה שאמר ברישא אף כילה מותרת לאו בנדון עצמו דמט' אלא הא כדאית' והא כדאיתא דהיינו מטה כדידן וכילה כדרמי דכרך עליה חוט מה שא"כ מעיקרא דחשש שמא שוים הם בכל גוונא קאמר ודמיא כילא למטה ממש מה שאסיר בזה אסיר בזה דלא סבר להכריח מעצמו דלאו בנדון אחד קאמר אף כילה מותרת עד דשאיל והשיב ואז נתברר כנז' כמו שמפרש הש"ס: ודוק

שם ע"ב גמרא תורה מאי היא וכו'. שנאמר והפלא וכו' ק"ק דילמא לא תשתכח תורה מישראל עוד וקרא דוהפלא כבר נתקיים בדורו של ישעיה דכתיב ביה הנני יוסף להפליא וכו' את העם הזה והאבדתי חכמת וכו' ותו לא תשתכח בע"ה. ונראה דהטעם הוא בדורו של ישעיה לא נתקיים כי אם בבני יהודה דהרי ישעיה לא נתנבא כי: אם על שבט יהודה לחוד שכן כתיב בתחלת נבואתו של ישעיה אשר חזה על יהודה וכו' וא"כ על יהודה משתעי קרא דאמר והאבדתי חכמת חכמיו ולא על שאר ישראל וההיא דוהפלא ה' וכו' על כל שאר נאמר שהרי מרע"ה עם י"ב שבטי ישראל היה מדבר אם כן עתידה תורה עוד בעונותינו שתשתכח כאשר עינינו רואות בימינו. וא"ת רב היכי עביד לקרא דלא תשכח מפי זרעו דקא צווח ככרוכיא ואפשר דסבר דקאי על שירת האזינו לחוד דלא תשכח דלהיותה מילי דפורענותא מדכרי לה אף בעת פורענות אי נמי איפשר דלזה נתכוונה תורה באומרה והפלא וכו' ואין לך הפלאה גדולה מזו דהגם דכתיב בתורה לא תשכח גבר רשעם ופשעם עד דפקעי למאי דכתיב בתורה לא תשכח ונשכחה. וזוהי ההפלאה שחזר בו הקב"ה מהבטחתו ולזה קרי ליה הפלאה שחזר בו הקב"ה והוא פלא ותמיהה גדולה אלא דעדיין דוחק כדברי רב כיון דלא אמר דעתידה תורה וכו' אלא מקרא דוהפלא א"כ דילמא שלא יהיה בעולם דבר זה וקרא אמר אם ואם תהיו רשעים וכו' והפלא. ואפשר שלא יגיעו כל כך לבוא לידי מדה זו להתחייב מכה מופלאת כזו ולעולם לא תשכח תורה מישראל לעד לעולם בע"ה. מזרעינו עד עולם. ויש ליישב ונראה דמטעם זה לא דרשי לה מהכא חכמי יבנה ובחרו להם ממקום אחר: וק"ל

רש"י ד"ה שמא יתקע וכו' מדברי רש"י ז"ל לכאורה משמע דגריס שמא יתקע במילתיה כתנא קמא מה דלא גרסינן הכי בנוסחא שלפנינו. והוא דוחק וגם בגירסת הרי"ף ז"ל שעליה פירש הר"ן ז"ל כתוב כגרסתינו שמא יתקע בדברי רב ואפי' הכי פירש הר"ן ז"ל בדברי הרי"ף כפי' רש"י ז"ל ממש וזה יכחיש מה שכתבתי לכאורה

והנלע"ד כי בדברי התנא לא הוצרך רש"י ז"ל לפרש מידי דהכי קאמר נשמטה א' מירכותי' עדיין תורת כלי עליה ומטלטל אבל נשמטו ב' בטל תורת כלי ממנה ואסור לטלטל ולעולם בין זה דניטל א' בין זה דניטלו ב' לא מחזירין אותם ביום טוב וכאשר אתא רב ואמר דבא' נמי אסור והטעם שמא יתקע א"כ קא עסקינן