חפץ השם יג

לה אלא בזכות התורה דוקא והם הם העטרות כתר תורה וזיו השכינה נמי. לזה מהדר במאי זכיין הנשים כוון שאין בהם תורה דכל המלמד וכו' לזה אמר באקרויי ובאתנוי וכו' וכיון שהם סיבה ללומדים כאילו הם עצמם לומדים. ולזה נמי לא בחר לומר אלא הני תרי דהוו בענין לימד התורה דוקא דפשיטא דהוו להו כמה מצות ומה גם מצות הידועית להם דוקא שלש מצוות אלא היינו טעמא משום לימוד תורה כנזכר: ומסיק דבהא הוה להו כאילו הם לומדים ופשוט: פרק מי שמתו

דף ח"י גמרא. כל הרואה את המת ואינו וכו'. ואם לווהו מה שכרו וכו'. נראה דהכי קאמר אם ראהו חייב ללוותו ואם ראהו ולא לווהו יש לו עונש דחרף עושהו ואם מאליו ומעצמו קיים האדם המצוה ויצא ממקומו ללות המת מבלי חיוב שראהו יש לו שכר. ועל זה השכר מהדר ואמר ואם לווהו מה שכרו ומשני רב אסי עליו אמר הכתוב מלוה ה' חונן דל וכו': וק"ל

שם גמרא. רבי חייא ורבי יונתן וכו' כל המאמר עד דמסיק דידעי בליקוטים שלי שחיברתי הארכתי יע"ש

דף י"ט גמרא. אפילו בשעה ששלם על ישראל יוליכם פירוש ע"ד אומרם ז"ל אקרא דואין מרפה דאין תרופה למכת המבזה ת"ח וג"כ דייק הכא לשון נופל משמע שלא יעלה אפילו בזמן שעתיד ה' לרחם ויעלם מבור שאון לא יעלה הוא. וכפי פי' התוספו' הכי קאמר לא מיבעיא ומגנה ת"ח בחיים חייתו דאיכא חילול ה' דפשיטא דאין לו מרפא אלא אפילו אחר מותו דהיינו בזמן ששלם על ישראל דסד"א דאז הוי כמדבר אחר האבן כדאמ' ר"י קמל"ן דאפי' הכי נופל בגיהנם כי הקב"ה תובע יקריה: וק"ל

דף כ גמרא. מאי שנא ראשונים וכו' אי משום תנויי וכו' ולא קאמר אי משום מעשה וגם כן אביי מאי טעמא לא השיבו דמשום מעשה דהראשונים הוו בעלי מעשה ביותר וכדאיתא בש"ס במקום אחר דבעל מעשה הוה אההיא דמר יחזקאל. ונראה דהכי קאמר וכי בכל הדור כמה חכמים לא ימצא בהם אחד שיהיה בעל מעשה. אי נמי כולהו בהדי הדדי לא ישיגו מה שהיה משיג רב יהודה לחודיה בהסרת המנעל והם ג"כ בכמה עינויים דמצערן עצמן ולא ישיגוהו לו לבדו. אי נמי נראה לומר דטעמו הוא דהגם דאמרינן דהוו בעלי מעשה יותר מהם אפילו הכי סובר אביי דעסק התורה דהוה ביהו ביותר כדאמר דכוליה שני דרב יהודה וכו' ואנן וכו' הוא עדיף דאמרינן תלמוד תורה עדיף. ומשני ליה דהוה בהו דבר גדול כהאי דהוו מסרו עצמם על קידוש יי' וכו'. ונראה דדוקא לא קאמר הא אלא לגבי רב יהודה דהוה חשיב בדור שלהם לזה קא בעי רב פפא ומשני ליה אביי דהוו כולהו מכירים זא"ז וראשונים קרי להו ראשונים להם דוקא אבל לגבי דורות הקדמונים פשיטא דלא בעי מאי שנא דכבר אמרו אם הראשונים מלאכים וכו'. ואם הראשונים וכו' אלמא דמילתא דפשיטא היא שהם גדולים מהם בכל וגם בתנויי אלא דוקא כהא דרב יהודה שהיו מכירין לימודו וכו': ופשוט

שם ע"ב גמרא. וכי לא אשא פנים וכו'. ולא תיקשה אם כן סוף סוף משוא פנים איכא ולא אשכחן שהותר בשום אופן. דהאמת הוא דכן שורת הדין נותנת לישא פנים לישראל כפי הדין. השיב הב"ה למלאכים להיות שה' משלם שכר טוב לכל עושי מצותו והם ישראל עשו המצוה ה"י שהחמירו על עצמם לזה משלם להם שכר זה הפרט שגם הוא ישא להם פנים מדה כנגד מדה. אי נמי כשם שהם החשיבו הטובה שלי אפילו פורתא לדבר גדול ומברכים אותי עליה גם אני אחשיב להם דבר קטן לדבר גדול מדה כנגד מדה וכן הוא שורת הדין נותן וק"ל

שם רש"י ד"ה או דרבנן וכו' והארץ לא נתנה לנקבות וכפי זה הוא הדין גרים דלא אבל כהנים לויים נראה דחייבים דגם הם חלקו ביניהם הארצות שנתנו להם לישראל במאמר הקב"ה והרי הם יכולין לומר שנתת לנו מה שאין כן הנקבות שלא נתנה להתחלק להם וליכא למימר דטעם הבעייא היא דהויא מצוה שהזמן גרמא כדקיימא לן דעד כמה צריך לברך עד שיתעכל המזון שבמיעיו ונשים פטורות או דלמא דמילתא כהאי דהוי כברכת הנהנין כברכה הראשונ' של המוציא חייבות על כל פנים. זה אינו דמשום שהם עכבו ופשעו לברך בשעה שחל עליהם החיוב שישבו לאכול לא מיקרי זמן גרמא דזמן ישיבתם לאכול הוא בכל עת בלי זמן קבוע ואז חל עליהם החיוב לברך לא מיקרי זמן גרמא והיינו טעמא דלא חש שום פוסק להאי סברא הכא דאפי' בצד מצדדי הבעיא לא הכניסוה. והדברים פשוטים: ופשוט

דף כא ע"ב גמרא. למימרא דקסבר ר"י וכו' והאמר ריב"ל וכו' קשה אדפריך מריב"ל ליפרוך מתקנת עזרא. והן אמת דהא לא קשי' מידי דהוה רבי יהודה בן בתירא דקאמר בהדיה דשרי וכבר כתבו התוספות ז"ל בפרק מרובה דרבי יהודה בן בתירא יסבור דלא תקון עזרא הא ואי נמי תקון כהאי גונא תיקון דאי בעו למיבטלה יבטולוה וכו' והא דקאמר הכא ריב"ל אין זה כי אם אסמכתא בעלמא דהא מילתא עזרא תקנה אלא דאסמכוה אקרא והשתא קשה היכי פריך הש"ס אדרבי יהודה מהך דריב"ל דאפילו ריב"ל עצמו לא קאמר לה אלא דוקא בתר תקנת עזרא דאי לאו תקנת עזרא לא הוה אמר לה דאי לא תימא הכי והויא דרשא גמורה מאי תיקן עזרא ואם כן לר"י אי אמרי' דסובר כרבי יהודה בן בתירא דלא סבר לההיא דעזרא. אי נמי סבר דתקון ולאו לחלוטין אלא אי בעו למבטלה וכו' כמו שכתבו התוספות ז"ל מאי פריך ליה ממילתא דאין ממנה הכרח והעיקר הוא תקנת עזרא. ועוד קשה לי אחר האמת למה לא דרשינן סמוכין. ומפקינן להא מילתא מסמיכות ומה גם במשנה תורה ואם כן לא היה צריך עזרא לתקן זה דהוי מילתא דכתיבא בתורה כפי סברת ריב"ל ומידי דהוה דרשות הסמיכות כהא דרבי יהודה עצמו דמפיק לאנוסת אביו דאסורה מסמיכות דונתן האיש השוכב וכו' ועוד צריך לדעת לריב"ל מאי מחדש מתני' היא דתניא בסמוך והן אמת דלריב"ל שפיר אמרינן דלא ידע מברייתא אלא הש"ס מדוע הניח מלהביא הברייתא ופריך מדברי ריב"ל. ונראה לומר דהך ברייתא דבסמוך לא קתני בהדיא בעיקר הדרשא אלא דבעי באימה וביראה וכו' ומינה מפקי הא דבעל קרי ומשום דאינה מבוארת בהדיא הא דבעל קרי לזה הביא ההיא דרי"בל דמפיק לבעל קרי בהדיא ממה דסמך וכו' דמה התם בעלי קריין אסורין דכתיב והיו נכונים וכו' אף כאן אסורין. ואחר האמת היינו דרשה עצמה דבריית' וצריך לומר דמצינן לדחות דבעלי קריין לא אימעיטו מהאי סמיכות בבירור ולזה הוכרח עזרא לתקנה וחדש לנו עזרא דבעלי קריין לא הוו בכלל שיש להם אימה וכו' ורתת וכו' ואימעיטו מהאי סמיכות ממילא ולא אתא עזרא אלא לומר דבעלי קריין הרי הם כמי שאין לו יראה ואימה וכו' והשתא ממילא הדרן לסמיכות דסמך קרא למעוטינהו ובזה יותרו כל הספיקות ושפיר ואין הכי נמי דהוה מצי לשנויי דהוו בכלל באימ' והסמיכות אתא לבאימה ורתת