חפץ השם קלח

שם תוספות ד"ה הזכר וכו'. וקשה לרב חסדא וכו' קשה מאי פריך והרי רב בהדיא פליג אדרב חסדא דאנדרוגינוס ספק הוא וממילא לא תסמי טומטום דלא עדיף מאנדרוגינוס כמו דמייתו לה הם ז"ל בסמוך דפליג רב אדרב חסדא כדאיתא בפרק הערל וא"כ מעיקרא הם ז"ל איך מקשו כזה: ויש ליישב

תוספות ד"ה מל ולא פרע תימא וכו' ונלע"ד דהוצרך התנא דלא תימא דדוקא בבשר הערלה הוא דבעינן כל כך לחזור על בשר החופה רוב העטרה ולא על עור הפריעה דאיכא מאן דסבר דפריעה לא ניתנה לאברהם והגם דקתני ברישא פורעין עכ"ז איצטריך למיתני ולומר דדינה כדין ציצין המעכבין את המילה וצריך שתהיה העטרה רובה מגולה. והם ז"ל סוברים דאין מילה בלא פריעה ופשיטא דלא יס"ד דאין להקפיד דפריעה כעור הערלה וצריך לגלות העטרה מעור הפריעה ותהיה גלויה: וק"ל. פרק ר"א תולין

דף קנ"ז ע"ב גמרא אבל נותנין לתלויה ביו"ט וכו' פירוש דהוי אוכל נפש ממש ולזה התירו מלאכה גמורה כדמוקי לקמן הש"ס וגם בורר חייב כיון דהוי אוכל נפש משא"כ מכשירי אוכל נפש דלא התירו אפילו אהל עראי דלא אסיר מדאורייתא אלא דעדיין צריך לידע בסברת רבנן דמכשירין דלא איפשר לעשותן מערב י"ט אי שרו בהו איסורא דרבנן כהא דאהל עראי דאיפשר דדוקא הכא כיון דאיפשר לעשותן מערב י"ט אסרו ביהו אף איסורא דרבנן. אי נמי איפשר דהוא הדין דאסרי והכא כוחא דהתירא אשמועינן לסברת רבי אליעזר והאמת הנלע"ד הוא דבכל גוונא אסרי רבנן כיון שלא נמצא היתר בהדיא בדבריהם בשום גוונא במכשירין. ועוד מדיוקא דקא דייק התם הש"ס אמתני' דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש וקאמר התם מתני' דלא כרבי יהודה. דאי כרבי יהודה אף מכשירין בין י"ט לשבת משמע מהש"ס דבשום אופן בעולם אין היתר במכשירין בי"ט יותר מבשבת וא"כ אם איתא דאיכא שום צד היתר במכשירין אפילו באיסורא דרבנן היכי פסיק ותני אין בין וכו' אלא אוכל נפש והשתא אפילו כרבנן לא אתיא אלא ודאי דרבנן אסרי בכל גוונא במכשירין: וק"ל

תוספות ד"ה אבל תולין וכו' וצריך לפרש וכו' פי' מה שא"כ אם היה שוה בשוה אם היה עושהו מאתמול או עושהו בי"ט אע"ג דאוכל נפש הוא אסור אלא דוקא כיון דאם היה עושה מערב י"ט לא היה חזק לזה התירו אלא דעדיין איכא לספוקי באוכל נפש עצמו אם אוסרים רבנן אפילו איסורא דמדבריהם בהיכא דהוי שוה בשוה אם עושהו מאתמול או לא. ונלע"ד כיון דכפי האמת לא מצינן מיעוט לאוכל נפש דאיפשר לעשותו מערב י"ט כדברי רבנן וכפי האמת הוה אמינא דהכל שרי לולא הך ברייתא דהמגבן וכו' דמייתו התוס' ז"ל בפרק קמא דמגילה דמינה הכריחו הם ז"ל לומר דבאוכל נפש דאיפשר לעשותו מערב יום טוב אסיר. א"כ מינה גמרינן ומדדמי לה ומילתא דלית לן ראיה מדבריהם ז"ל לאסור שרי ואמרינן באוכל נפש דאפשר לעשותו מעי"ט שרי באיסורא דרבנן ודוקא היכא דגילו חכמים לאסור כגון ההיא דהמגבן. ודו"ק היטב

תוספות ד"ה דרבי אליעזר עדיפא וכו' מנא ליהו התם דהוה מפליג וכו' ונראה דכוחא דהתירא עדיף ולזה לא אמרינן אלא דוקא מה שמפורש בהדיא בדבריו ולר"א דקאמר לה בהדיא בהכרח כאשר מובן מדבריו מה שא"כ לרבי יהודה דמנא לן להוסיף פלוגתא עוד בין רבי יהודה ובין רבנן להתיר עוד מכשירין שאפשר לעשותן. ודו"ק: ובזה יתורץ נמי מה שהקשו להך שנוייא מנא ליה דעדיפא דמנא ליה להוסיף היתר נוסף בדברי רבי יהודה שלא הוזכר כלל בדבריו בהדיא. ועוד נראה לומר לתרץ זה דהכי קאמר בהא מיהא בסברת רבי אליעזר עדיפא ואודי לי מיהא. ואיפשר נמי לסברת רבי יהודה גם כן אלא דלרבי אליעזר ליכא מאן דפליג ולא מקשה אימור דשמעת ליה דמשמע דברירא לך לסברת רבי יהודה דאפילו מילתא דאיסורא מדרבנן אוסר במכשירין דאיפשר לעשותן דרבי אליעזר מיהא עדיף לכשתמצא לומר הכי לסברת ר' יהודה ומכ"ש אי אמרינן דרבי יהודה ג"כ שרי בכי האי גוונא ואיפשר דהכי סובר הש"ס ולדידיה קאמר ליה: וק"ל

דף קל"ח גמרא. שלא יעשה כדרך שעושה בחול. פירו' והיינו עיקר איסורו הוא משום דדמי לאהל עראי וכמו דדייק הש"ס בסמוך השתא ר"א אוסופי אהלו וכו' וכן משמע מדברי רש"י ז"ל שפירש בדברי אביי עצמו בד"ה הכי נמי דמחייב אהל עראי וכו'. ומדרבנן הוא דמיתסר וכו' ע"כ וכן משמע מדברי התוספות ז"ל בד"ה אלא אמר אביי וכו' במילי דרבנן וכו' משמע דמשום סרך אוהל עראי בו ולזה הוצרכו לומר דבמילי דרבנן וכו' מה שא"כ אי לא אמרינן הכי אם משום עובדין דחול פשיטא דלא יס"ד לאסור כוזא בסיכתא דלא דמי למשמרת לאוסר' כמותה אלא אי הויא מטעם אהל עראי ולזה הוצרכו התוספות ז"ל כיון דדמו לומר דבמילי דרבנן וכו' וז"ל הטור סי' שט"ו א"ח משמרת וכו' חשיב עשיית אהל וכו' וגם מה שפירש"י ז"ל לקמן דף קל"ט ע"ב בד"ה מערים אדם וכו' דטעמא לאו משום אהל וכו' פירוש אהל דאיסורא דאורייתא ורש"י קצר דבריו וסמוך דזה פשוט ולעולם עיקר סרך איסורו משום אהל עראי. והיינו עובדין דחול ולזה בשינוי כל דהו שרי ליה כהא דלרמונים דלקמן דכד עביד ליה לרמונים מיחזי כליתובא בעלמא רמונים ולא מחזי דאזלא כלל. ושרי: וק"ל

שם גמרא אמר ליה אביי מי סברת וכו' נראה דלא פליג אביי אלא אלמא לא דמתקיף רב יוסף והא אביי כריך בהדי רב יוסף תמיד מותיב אדבריו לזה הוא דקא פליג דוקא ולעולם אימא דגם אביי סובר שימור חייב. ופרכת מי איכא מידי לאו פירכא מעיקרא לסתור דברי רב כהנא. וכוונת אביי ז"ל בשנוייא דקא משני מי סברת וכו' הוא כיון דר"א לא פליג אלא אדחכמים וחכמים פטרי לא דמיא להכא דהא לא פליגי מיהא בהדיא בקצוות הגם דבסברא הם מחולקים בקצוות עכ"ז לא פליגי בהדיא בקצוות ואחכמים קאי ר"א וזה דוחק. והנראה עוד בהקשות עוד דלא דמי ההיא להכא דשאני התם הקצוות ממילא איתנהו או חייב או שרי לגמרי דבאומרך דחשיבי משאוי חייב ובאומרך דאינם משאוי. ממילא בהכרח דקרי' להו תכשיט דלא מיעקר מנייהו שם המשאוי דלא למחייב עליה אלא אי הוו תכשיט ובאומרך תכשיט שרי לגמרי וחכמים דאסרי התם לאו מטעם חיובא דרבי מאיר אלא מטעם אחר דהיינו גזירה אחרת בעלמא דחייש דילמא משלפא ומחויא ולזה אסר לכתחלה ולעולם מטעם משאוי שרי לגמרי גם לרבנן אלא עקב היתה רוח אחרת עמם מה שא"כ בנדון דידן דלרבנן הוי בורר גמר מלאכה דחייב עליה מדאורייתא או מרקד כיוצא בה וחייב עליה חטאת ולרבי אליעזר