חפץ השם קלד

חמירא וחד סבר לא חמירא וכו' אלא נראה דכל עוד דמצינן לאוקומי תרוייהו כחד תנא שפיר דמי: וק"ל

גמרא שם תנאי היא. מקשים המשכילים ובמאי פליגי עוד הני אמוראי כיון דכבר איפליגי תנאי בהכי ומה גם לרבא דהוא עצמו קא משני להך ברייתא דממילא ידע לה. ונראה דלרבא אעיקרא דדינא לא אתא לאפלוגי אלא לשנויי פירכת תינח קטון וגדול שם היא אלא בינוני מנא לן לסברת חד תנא דסבירא ליה טעמיה ומשני לההוא פירכות דפריך רב ספרא מידי דהוה דמשני אמתניתין ורב ספרא דאתא לפלוגי פשיטא דאי הוה ידע להאי ברייתא לא הוה פריך לרבא ולא הוה פליג אדידיה כיון דאיכא תנא דקאי כוותיה: וק"ל

גמרא שם מודה רבי שמעון בפסיק רישא פירוש בהיכא דממהיל ליה אבוה או איניש דרחים ליה דוקא דבלאו הכי אע"ג דפסיק רישיה מתיר ר' שמעון כדאיתא בהאורג: ופשוט

שם גמרא ואי איכא אחר ליעביד אחר וכו' וקשה דהוה מצי למיפרך הא אליבא דכולי עלמא דמוקמי ליה כרבי שמעון דפסיק רישיה דהא הא דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה דוקא דניחא ליה כהא דאמרינן לעיל בפרק הבונה גבי ההוא דהתולש עשבים וכו' דאע"ג דהוי פסיק רישיה שרי ואוקמוה בש"ס הכא במאי עסקינן דארעא דחבריה הכי נמי הכא אי איכא אחר דלא איכפת ליה ליעביד אחר. וכמו שכתבו התוספות ז"ל התם בשם הערוך דאי איכא חד שאין לו הנאה מותר לכתחלה ואפילו איסור דדרבנן ליכא א"כ לא איצטריך קרא אלא למאן דאית ליה הנאה ולמה לי כיון דיכול לקיים העשה בלאו הכי. ונלע"ד דהכי הוא והש"ס לכולי עלמא קאמר בין לאביי דמעיקרא בין לרבא ולאביי אליבא דרבי שמעון קאמר ואי איכא אחר ליעביד כיון דליכא איסור כיון דלא איכפת ליה חזינן מאן דלא איכפת ליה ומשני וכו': וק"ל

גמרא לקוץ בהרתו וכו' והגם דמצינן לאזהוריה ולימא ליה דליכוין בהכי דהיינו לשם מצוה וליכא איסורא עכ"ז סד"א לאסור כיון דגילה דעתו בהדיא אסיר דמי יודעינן מה שבלבו שנשתנה קמל"ן דשרי: וק"ל

שם גמרא י"ט אינה דוחה וכו' מה"מ קשה קצת כיון דבשבת אינה דוחה כי אם בזמנה כדדרשינן וביום השמיני דהיינו בזמנה דוקא וזה פשיטא דכל מה שאסור בשבת אסור ביום טוב דאין הפרש כ"א באוכל נפש דוקא וא"כ מאי קא בעי הש"ס ולא יוצרך הכתוב למעטיה ואיפשר דטעם הש"ס הוא כיון דאיסור דמילה הוא משום חובל וביום טוב אשכחן דהותרה מלאכה זו גבי שחוטה דשריא ביום טוב הוה אמינא מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך ואית בה צורך קצת דהיינו צורך מצוה ושרי קמל"ן וק"ל. ואיכא לשנות עוד והוא דוחק: וזה נכון

שם תוספות ד"ה ואביי נמי וכו'. נראה דפשיטא דאביי פליג אהך ק"ו דמה שבת דקאמר רבא וקאי כסברת רב ספרא דלא גמר ק"ו מטעם האמור בדברי רב ספרא דאי הוה סובר הך ק"ו לא הוה מהדר למילף ממה הצד דפשיטא דק"ו הוא ועדיף ביותר למילף מיניה. והא דקאמרי התוספות ז"ל ולאביי פירוש לסברת אביי ההיא סברא דאמר אביי דיכולין ללמוד מכינייא. איפשר דלא פליג רבי יונתן וגמיר מכניא. ואפי' הכי לא תיקשה דמילתא דאתיא וכו' ולאו דוקא נקטו התוספות ז"ל מילתא דאתיא בק"ו והוא הדין מילתא דאתיא במה הצד דהיינו בינוני דמייתי ליה במה הצד הכא נמי טרח וכתב לה קרא ונקט האי לישנא דמילתא דאתיא בק"ו הוא לרבותא דאע"ג דק"ו הוא טרח וכתב לה. אי נמי נקטי התוספות ז"ל לשון הרגיל בש"ס ונראה דה"ה רבא דפליג אדאביי לא דלא סבר לההיא דקאמר אביי הצד השוה אלא דלא איצריך קאמר ותיפוק לי מק"ו והגם דכתיב כשר מילתא דאתיא וכו'. טרח וכתב לה בין דאתיא בק"ו בין דאתיא במה הצד. ונפקא מינה אחר האמת דהא מילתא דמה הצד דכינייא ליכא מאן דפליג אדידה: וק"ל

שם בא"ד דסבר רבי יונתן וכו' וא"ת א"כ במאי קא מיפלגי הני תנאי בין למר ובין למר בשר אתיא לדחות צרעת בקטן מה לי דאתיא נמי בק"ו או מקרא לחוד ולמנ"מ. וי"ל דנפקא מינה למאן דסבר דאיצטריך קרא וצרעת חמורה דקרא איצטריך יסבור דנגעים טהורים לא דחו ומאן דסבר דצרעת טעמא הוא משום גברא דלא חזי דוקא בהיכא דלא חזי משא"כ נגעים טהורים דחו. וק"ל והיינו פלוגתא דרבא ורב ספרא דלעיל כתנאי: וק"ל

שם תוספות ד"ה עושין כל צרכי מילה וכו' אע"ג דלעיל וכו' נראה לי דטעמא דקתני לה לעיל באגב היינו לומר דדמי דינה להסמוך לה דהיינו דווקא מחמת סכנה הוא דעושין צרכי מילה כהא דקושרים את הטבור שהוא סכנה שלא יצאו מעיו וכדומה הכי נמי מילה דלא תימא דעושין כל צרכי מילה דקתני בפרק רבי אליעזר היינו משום היותה מילה דמצוה היא שחלליו עליה את השבת לזה הקילו ג"כ בשאר המכשירין דאחר המילה אעפ"י שאינה סכנה ושרינן אף בהיכא דליכא סכנה קמל"ן דדוקא בהיכא דאיכא סכנה ומוצצין נמי סכנה הוא אי לא מייץ כדאיתא לקמן בש"ס ולזה קתני לה התם וא"כ נפקא לן דאין מחללין על המילה אלא דוקא דבר שיש בו סכנה כשאר חולי וק"ל. ובדבר שיש בו סכנה עצמו היינו דוקא אם אחר שמל לא נמצא הכמון שחוק אם לא היו המים חמין אי נמי נשפכו. אבל לכתחילה אין מלין את התינוק אלא דוקא עד שיהיה לו צרכי מילה שלא יצטרכו לחלל את השבת בהדיא ודוקא מילה עצמה דוחה את השבת ולא מכשיריה דוחה את השבת ואין מלין עד שיהא מוכן כל צרכי מילה באמ' דנחלקו בזה רמב"ן עם הרז"ה בהיכא דחסר להו חמין דבתר מילה. דבאמת חמין דמרחיצין אותו קודם מילה. אי חסרי אליבא דכולי עלמא אין מוהלין אותו אלא בהיכא דחסרי מים חמין דבתר מילה אם מחללין ומחמין חמין בשבת או לא להרז"ה במאור קא חשיב ליה כשאר מכשירי מילה דלא דחו שבת. ולרמב"ן סובר כיון דהשתא מיהא בהיתר מהלינן ליה ואין למצוה אלא שעתה ובתר הכי אי הוה סכנה מחללין כשאר המסוכנין דמחללין וכו'. וקשה לי בין לסברת רמב"ן בין לסברת הר"זה להא דאמרי' לעיל בסוגיא דפרק האורג גבי ההיא דקתני כל המקלקלין וכו' חוץ מחובל וקאמר התם דההיא רבי שמעון וטעמו דמפרש החובל דחייב היינו מדאיצטריך קרא למישרי מילה שמה מינה דחובל חייב. וקשה למה יחייב בחובל לעולם אימא לך דחובל שרי כדינו דסובר רבי שמעון בכלל כל המקלקלין והוצרך קרא למישרי מילה בין להרז"ה דסובר במסקנא דבהיכא דליכא חמין דבתר מילה לא מחמינן אימא דאת' קרא להכי לא"ש דסד"א בהיכא דליכא חמין לא מהלינן ליה קמל"ן דדחי שבת ומהלינן ומחמינן ולהכי איצטריך קרא וגם לסברת רמב"ן היא גופא איצטריך קרא לאשמועינן דאע"ג דדמו למכשירן סד"א כבעל המאור קמל"ן דשרי ולעולם עיקר המילה דהיינו חובל שרי כסבר' רבי שמעון. ועוד בלאו הכי קשה דילמא איצטריך קרא למישרי מילה