חפץ השם קלג

וכו' הא פשוטא דלא איצטרי' קרא ולא יס"ד דשאני טמאי מתים דשרי רחמנא משום רוב ציבור דמשכחת לה דמת נשיא וטמאי רוב ציבור מה שא"כ צרעת דלא שכיח בעולם רוב ציבור מצורעים ואין הכי נמי אי הוו רוב ציבור. מצורעים דמייתו ואידחי צרעת. וי"ל דס"ד כיון דהותר לבוא בטומאה הותר לכל קמ"לן קרא גזירת דכתוב לא הותר אלא לטומאה שהותר שמצידה הותר לבוא בטומאה דהיינו טומאת מת דהיינו טומאת ציבור ולא לטומאת צרעת דלאו מצידה הותר דביחיד הוא דלא משכחת לה צרעת בציבור והשתא מיהא לא מצידה הותר: וק"ל

שם בא"ד ואיזה זה פסח הבא בטומאה. ולא בעי הש"ס לומר דאתא קרא דוכל צרוע בשאר פסחים הבא בטהרה ואיצטריך קרא לאפי' קץ דאסיר לפי סברת' ז"ל דאיכא הפרש בין קץ ללא קץ ובמה הוכרח הש"ס שלא לפרש כן ודילמא וכו' כנז'. נראה דהטעם כיון דאיכא ק"ו דמייתו הם ז"ל ומצי הש"ס לאוקומי בפסח הבא בטומאה שפיר דרשינן הכי שלא להכחיש הק"ו: ודוק

ע"ב גמרא. תינח נגעים טמאים נגעים טהורי' מאי וכו' קשה לכאורה קושיא זו צ"ע לסברת רבא וגם לשינוייא דמשנינן לעיל הברייתא באו אינו השתא ליכא או אינו כיון דנגעים טהורין נמי דחו מאי או אינו דקאמר למאן דמשני או אינו היינו משום גברא דלא חזי. וכד דייקת שפיר צ"ע לאידך גיסא מאי קא מותיב רב ספרא אעיקרא דדינא ניחזי אנן מנא לן דצרעת דחייא עבודה מתרי טעמא או מסברא גברא דלא חזי וכמו שכתבו התוספות ז"ל בד"ה הדר לסברת רבא או מקרא דוישלחו וכו' א"כ בין אי אמרינן דמסברא נגעים טהורים אינם כסברא דלא חזו כאומרו תינח וכו' ובין אי אמרינן דמקרא דוישלחו לא אמר קרא אלא צרוע מוחלט או אי נמי מוסגר משא"כ נגעים טהורים מהיכן יס"ד לאסור אפילו בלא קציצתו כי רחמנא קרייה טהור אפילו כמות שהוא והגם דרחמנא אסר לקוץ לאו מטעם זה יאסר לעבוד עבודתו ומה גם דענוש עליה כרת. ואם ירצה האומר לומר דאיפשר דאית ליה איזה ראייה מקרא דממעט מפסח אפי' נגעים טהורים הגם דדבר זה חוץ מסברא עם כל זה קשה לדברי התוספות ז"ל דהקשו לעיל ד"ה מה צרעת ולימא ק"ו איפכא א"כ כפ"ז קושייתם כמעט אין לה הבנה כיון דאית ליה קרא לש"ס דממעט אפילו נגעים טהורים אימא הכי נמי הש"ס דאמר הכא סתם צרעת דוחה עבודה מאיזה ראיה והש"ס פשוט ליה כי היכי דפשיט ליה נגעים טהורים. ואדרבא ק"ו הוא השתא נגעים טהורים דחו נגעים טמאים אפילו אחר קציצה מיבעיא. ועוד הגע עצמך יהיה זה דאסור גם נגעים טהורים אחר שיקו' אותם היתכן בעולם שיאסור ה' ח"ו. ופשיטא לי דרבא לא חש לההוא פירכא דרב ספרא כלל ולא חש להשיבו וצ"ע לסברת רב ספרא מנא ליה הא וכבר דחיתי דלא מצינן למימר דפשיט ליה מאיזה דרשא דא"כ גם אומרו ק"ו וכו' אמרינן נמי פשיטא ליה ומאי הקשו התוספות ז"ל ואימא ק"ו איפכא: ודו"ק

ע"ב תוספות ד"ה הדר אמר תימא וכו' באמת תמהתי בעיקרן של דברי התוספות ז"ל איך עלה בדעתם להקשות זה והוא פשוט לעין כל רואה דכוונת התנא באו אינו הוא בתורת דחייה בעלמא והכי קאמר לעולם דמשכחת לה נמי דצרעת חמירא אלא משום דחייש קרא דילמא יטעה הטועה ויאמר דלא חמיר וטעמא הוא משום גברא דלא חזי קמל"ן והאמת הוא דצרעת חמירא. אי נמי לאידך גיסא והוצרך הכתוב כיון דלא חמיר ולעולם פשוט הוא המשמעות דהדבר שקול ורבא דמוקי משום גברא דלא חזי הוא סברא דנפשיה קאמר דהכריע בדעתו הזך כי כן הוא האמת. וקרא אתא לאשמועינן דמילה דחייא שבת כיון דליכא ק"ו דמייתינן ליה מיניה ומאי קא מקשו הם ז"ל אעיקרא דדינא. ונראה דאפשר דהם ז"ל סוברים דכשמצדד תנא צדודי דאיכא למימר ואיכא למימר כהא דהכא סוברים הם ז"ל דמסקנת התנא כההוא צד דמייתי לבסוף כהא דהכא דמסקנת התנא כמה דמסיק בהו היינו דקתני בסוף ודמיא הא כהא דקיימא לן בכללי הש"ס כד בעי הש"ס וקאמר את"ל וכו' הגם דעדיין בעיא קמא לא איפשטא ובעי עוד את"ל עכ"ז אמרינן כל את"ל פשיטותא היא וכך היא מסקנת כל הפוסקים פה אחד הכי נמי סוברים בהא דהכא דהוי' פשיטותא ומסקנא כסברת התנא וזה דוחק וצריך ראיה והנראה לומר היא דסוברים הם ז"ל כיון דמצינן טעם מספיק דאיתיה אחר האמת דהאי גברא לא חזי. ומספיק בזה לומר דצרעת דחיא עבודה אם כן שפיר מוקמינן לשבת דחמיר כדקאי בחומרתו שכן יש בו כמה עונשים וכמה אזהרות כדקא חזינן. וצרעת טעמה בצידה דכל עוד דמצינן לאוקומי מילתא בחזקתה דהיינו שבת דחמיר יותר מצרעת לא סתרינן ליה כל עוד דמצינן לאוקומה באופן דלא סתר דהיינו משום גברא דלא חזי וסוברים דזה פשוט ולזה אמרי דלעיל מסיק דשבת חמיר וכו'. וא"ת א"כ גם בתר דמשנו הם ז"ל דגרסינן רבה תיקשה מאי קא משני דעל כל פנים אמרי' כיון דמצינן למימר טעמא שפירא ויאה להא דצרעת דוחה היינו מטעם גברא דלא חזי ולאוקומי שבת בחזקתו דחמיר באיזה כח עבדינן היפך וי"ל דשאני לרבא דחשיב להא מילתא דטעמא הוא משום גברא דלא חזי והוא מסברא לדידיה הוא דקאמרי הם ז"ל דמסקינן דצרעת קילא מה שא"כ לרבה דלא חשיב סברא זו מעיקרא ואפילו נגעים טהורים נמי דחו עבודה כהא דקא מותיב רב ספרא לקמן תינח נגעים טמאים נגעים טהורים מאי איכא למימר ולא חשיב טעמא דלא חזי אלא מטעם קרא פשיטא דעדיין מצינן למימר דצרעת חמירא כדמותיב ליה רב ספרא לרבנן. וא"ת לדידם היכי משני רבה לההיא מתניתא דלעיל דמעיקרא מאי ניחא ליה ולבסוף מאי קא קשיא ליה. וי"ל דסבר מעיקרא ומה צרעת דחמירא דוחה וכו' והדר קא קשיא ליה רציחה תוכיח וכו' וכל הנהו דחיות דקאמרי התוספות ז"ל בסמוך יע"ש: וק"ל

תוספות ד"ה האי עשה ואומר ר"ת דלא נקיט אלא לסימנא בעלמא. למאי דפירש רשב"א בדיבור הסמוך דזיל הכא קא מדחי ליה איכא למימר דממש קאמר מילה בצרעת ולא לסימנא וההיא דלשמור עשה הוא היינו בס"ד אי לאו דרשא דהוה אמינא דאית בה עשה ולא תעשה ואחר האמת איכא למימר דלית בה אלא לא תעשה ובזה נמי לא תיקשה לפירש"י דמפיק לעשה דצרעת מולעשות ולקמן דרשינן מיניה אבל עתה עושה וכו' ובזה אתי שפיר ואתי ג"כ הש"ס מדוייק והם ז"ל נראה להם זה דוחק דאתי קרא לשמא יטעה הטועה במילת לעשות שהוא עשה והוה ליה עשה ולא תעשה: ואחר האמת לאו להכי נתכוון הכתוב במלת לעשות: ודוחק

דף קל"ג גמרא תנאי הוא וכו' לפי זה לא קשה מה שהקשה התוספות ז"ל לעיל בד"ה הדר אמר דבברייתא קמייתא מסיק דצרעת לא חמירא ומשום גברא דלא חזי ובאידך ברייתא השנייה לא מסיק דצרעת חמירא. דיכולין לאוקומי חדא רבי יאשי' וחדא רבי יונתן דחד סבר צרעת