חפץ השם קלב

הדבר בראותה שהיא מסוכנת וכו'. ולזה קא פריך פשיטא אי חזינן לה שהיא מסוכנת דמחללין עליה את השבת משום סכנת נפשות ומשני וכו': וק"ל

שם רש"י ד"ה אבל מסעדין אותן ביום טוב ע"כ. כתב הרא"ש ז"ל שנסתפק ר"י אם דוקא ביו"ט או בשבת. והטור פסק מסעדין בשבת. ותמה עליו בבית יוסף בצ"ע דבמה הכריע ספק ר"י ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל

ונלע"ד לפרש אעיקרא דדינא לפירוש רש"י ז"ל שפירש בשבת. והוא מדין אותו ואת בנו שנפל לבור דלא שרי למיטרח להעלותם בתרוייהו משום צער בעלי חיים כיון דלא מצי לאכול מהם מתרוייהו משום איסורא דאותו ואת בנו. הכי נמי הכא הגם דאיכא צער בעלי חיים לא מסעדין ולא טרחינן טירחא ללא צורך כיון דהוי שבת דאין צורך בבעלי חיים אסור למיטרח ודוקא ביום טוב שרי משום דחזו לן למיכל מנייהו ועכ"ז אין מילדין דהוי טרחא יתירא. זוהי שיטת רש"י ז"ל. אלא דקשה א"כ לקמן דקא יהיב טעמא ביום טוב מה בין בהמה טהורה דמרחמין לבהמה טמאה דאין מרחמין דטמאה לא מרחקא ואי וכו'. וא"כ כפי זה למה הוצרך לזה תיפוק לי' דלא חזיא לאכילה הבהמה הטמאה ולא טרחינן וכו'

ונראה דקושיא זו היא שהכריח' לרבינו יעקב בעל הטורים דפסק בשבת נמי שרי. ולאו דוקא ביום טוב. דלאו מטעמא דחזו לאכילה. ויגיד על זה מה שמחלק הש"ס בין בהמה טהורה לטמאה מטעם דלא מרחקא ואינו מחלק דהא חזיא ולא טרחינן אלא במידי דחזי לן. ולפי פיר"שי ז"ל איפשר דסובר דבזה דמרחמין אין טירחא כל כך דאסרינן מטעם דלא חזי אי לא הוי טעמא דלא מרחקא כי לא חשיב טירחא כלל ואומר בד"א בטהורה אבל בטמאה לאו מחמת איסורא אלא מחמת דלא שייך. וקושטא דמילתא קתני ואם תאמר כפי זה למה קתני ביום טוב כיון דהאי דמרחמין אין בו חוש הטירחא דאסרינן ואפילו בשבת שרי שהוא נדון עצמו דבהמה טמאה ביום טוב דבהמה טהורה בשבת שויא לבהמה טמאה ביום טוב. י"ל דלאו דוקא ביום טוב והוא הדין שבת. ונקט תנא יום טוב משום מעשה שהי' כך היה שהיו מרחמין ביום טוב ואין הכי נמי בשבת. כל זה לשיטת רש"י ז"ל ודו"ק היטב: פרק רבי אליעזר דמילה

דף קל"ב גמרא ההוא מבן ח' ימים נפקא לא מצי למידחי כדדחי לעיל סד"א נילף מסוכה דימים ולילות קמל"ן דשאני התם טעמא הוא משום דהימים ההם האמורים בלולב הם הימים עצמם דסוכה דאדידהו קאי קרא ושמחם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים וכיון דגלי קרא דהימים ההם ימים ולילות הוה אמינא דגם כן ימים דכתיב בקרא דושמחתם ימים ולילות ונילף מימים דרישא דסוכה קמל"ן ולעולם משמעות ימים לא ישונה דדוקא ימים ולא לילות: וק"ל

שם גמרא אלא מעתה מחוסרי כפרה וכו' קושיא זו שייכא נמי לעיל בדברי רבי אליעזר בלולב דמוקי הש"ס דמפיק ליה מביום ואפילו בשבת אלא מעתה וכו' והש"ס לא חש להיות נושא ונותן בר' אליעזר דלית הילכתא כוותיה: וק"ל

שם גמרא אלא מעתה יהי זר וכו' פירוש כיון דחשיב להא דמייתי ליה דדלות יצא מהכלל אם כן בעי קרא לאשמועינן נמי זר ואונן ושני ליה דלא בעי קרא לאהדוריה בכולהו ובחד סגי וזה חידש ליה הש"ס דבחד מהדר לכלליה ודוקא בההוא דאפקי' קרא הוא דיצא מהכלל: וק"ל

שם גמרא. תניא כותיה דרבי יוחנן. ודלא כרבי אליעזר ב"י וליכא לאקשויי דהא נמי לרב אחא תניא כותיה פירוש דלא דריש מביום אפילו בשבת והיינו הך ברייתא דמייתו התוספות ז"ל בד"ה ההיא מבן ח' הימים וכו' דדריש ביום. ביום ולא בלילה. משום דשאני ההיא ברייתא. דמייתי להשמיע בהדיא ולא דרש לה מינה אלא מביום ולזה דייק הש"ס תניא כותיה דרבי יוחנן ודלא כרבי אליעזר בן יעקב. דהיינו כרבי יוחנן דלא מפיק לה מביום. ודלא כרבי אליעזר בן יעקב דלא דריש לה משמיני ולא מצי לדחות ולומר דרשא פשוטא נקט ביום וה"ה מבשמיני מה שא"כ ההיא דריש ביום ולא בלילה דשפיר מצינן למימר דדרשא פשוטא נקט כי היכי דלא תיקשה ותרמיה אמתניתין דהכא: וק"ל

תוספות ד"ה הא אהדריה קרא וכו' ושמא לשום דרשא וכו' ואפ"ה על כל פנים שפיר שמעינן ולא זר ממשמעות המילה דכהן ולזה פירשו ז"ל בדיבור הסמוך לזה לאו דוקא נקט זר. ולדעתי כשתמצי לומר לדרשא אחריתי היא דהיינו דבעי שיהיה המקריב כהן תמים ולא בעל מום ולעולם אימא זר נמי הוא הדין. וכהן דכתב קרא לאותו פרט דתמים. וכפי זה אמרינן דנקט זר דוקא וצא לאו דוקא. וקשה לפירושם ז"ל כיון דעל כל פנים כהן דוקא אפילו אי אמרינן דאתא לשום דרשא א"כ על כל פנים הא אהדריה קרא. ומשמע דסברי הם ז"ל דלא אמרינן אהדריה לכלליה אלא דוקא אי אתא ריבוייא דקרא ואייתר קרא לרבות. ולא ממשמעות לחוד וזה צריך ראיה ברורה מן הש"ס. ונלע"ד נכון יותר מיושב מה שפירשתי ואתי נמי הש"ס מדוייק ודברי התוספות כתר ועטרה על ראשי מחוינא קמייהו קידה: וק"ל

תוספות ד"ה מה צרעת וכו' ולימא ק"ו איפכא פי' כיון דמה דאידחייא צרעת לגבי מילה הוא דיקוץ. דילמא דלגבי הא מילתא מיהא דיקוץ גם לגבי עבודה אידחייא ויקוץ מק"ו וקרא אתא בהיכא דלא קץ. וקשה לדידם היכי מצינן למימר דיקוץ למיעבד עבודה דא"כ למה ממעט קרא למצורע מעבודה כיון דיכול לקוץ בהרתו ויעשה עבודה אמאי לא מצריכינן ליה לקוץ ויקיים מצותו ולמה יחדל מעשות הפסח במועדו שהוא בכרת מבלי סיבה שתכריחהו והיכי מצי קרא לממעטיה ואדרבה הא עדיף ובר מצוה יותר משאר טמאי מתים דעבדי ליה בטומאה מה שא"כ מצורעים דיכולים לתקוני ואנא אמינא דאפילו ביחיד מצורע יעשה פסחו אחר דקץ בהרתו. אלא בודאי דאין הפרש בין קץ ללא קץ דהכל דבר אחד בין כל זמן שהוא עליו בין אחד שיקוץ וכיון דאמעטי' קרא לכל גוונא הוא כמצורע מיקרי. ואדרבה כתב הרמב"ם בהקוצץ בהרתו יש זמן שהוא מצורע תמיד ונראה ודאי דאחר האמת כן הוא בסברת הש"ס. והגם דיש לשנות לדידם ז"ל ולומר דאין הכי נמי דצריכין לקוץ ולעבוד עבודה וקרא אתא לאיסור כל עוד שהבהרת עדיין עליו דלא למימר מה לי האי טומאה מה לי האי טומאה וליתי ג"כ כטומאת צרעת קמ"לן דאסיר ולעולם אין הכי נמי דיכול לקוץ ולעשות עבודה עכ"ז זה דוחק דפשי' דלא יס"ד כיון דיכולין לקוץ בהיות טוב לא שרינן לעשות בטומאה. ושאני טומאת מת דלא מצי לתקוני מה שא"כ צרעת דעל כל פנים הרי משכחת לה דליתקון: וק"ל

שם בא"ד בפרק אלו דברים וישלחו וכו' שלך שעה וכו'. קשה לכאורה מאי קא מדייק טמאי' מתים משתלחין