חפץ השם יב

לשבע עם כל זה הא לא קשיא מיהא דהרי שוים לילה ליום אלא למ"ד התם דהטעם הוא משום שבע ביום הללתיך והוא אזיל לשיטת תלמודא דידן גם כן מאי איכא למימר וי"ל דיותר טוב להקדים בחיוב הבא עליו ראשון שהוא זמן הלילה ולברך הארבע ברכות. מלברך ג' בלילה וארבע ביום ובעינן זריזין מקדימין למצות וזמן לילה הוא הקודם כדכתיב בשכבך ובקומך וכו': ופשוט

תוספות ד"ה אחת ארוכה ותדע מדלא חשיב בתוספות בהדי קצרות דתניא אלו ברכות שמקצרין וכו' ואלו שמאריכין בהם ברכות תענית. וברכות ר"ה ויוה"כ ע"כ. מכאן ראיתי להוכיח לחזק המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים ותחינות ביום התענית וביום ראש השנה ויום הכפורים בתוך י"ח כפי סדר הנוגע לכל אחד כי כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה שירצו ודלא כמנהיגים להשמיט הפזמונים ביום יוה"כ מתוך התפילה כי מנהג אבותינו תורה. וכן ראוי להניח הסדר שכתוב במחזורים

דף י"ב ע"ב גמרא. מלך שאני דהוי אדם דהכל תלויין בו ולכל נוגע צרת המלך. ובזה לא תקשה מדוע לא דחה בסמוך גבי שאול שנתבייש ומחלו לו מלך שאני להיותו גדול נחשבת כלימתו אלא ודאי דוקא הכא מטעם דכל אחד כפי האמת נוגעת לו צרת המלך וצריך שיבקש רחמים על עצמו ועל רבים: ופשוט

שם גמרא. אלא מהכא ואני בחלותם וכו' וליכא למימר דדוד הוה עביד לפנים משורת הדין. והיינו דקא משבח גרמיה וכו' משום דכיון דהוה יודע דוד ביהו בדואג ואחיתופל שהיו שונאים אותו פשיטא שלא יחלה עצמו עליהם בהיותם שונאים הלואי שיעשה מה שהוא חייב כפי הדין. ודוק

דף יג גמרא. אברם הוא אברהם וכו' פי' בשלמא יעקב נשתנה להם לשם חדש ממש מיעקב לישראל ופשוט ההפרש שבין השני שמות אלא אברם היינו אברהם הכל אחד ומאי שנא האי שינוי אלא וכו' וכן הוא המכוון באמרו שרי היא שרה וכו': וק"ל

שם גמרא. שאני התם דאהדריה קרא וכו'. קשה וליגמר מניה מדקאמר ליה קב"ה לא יקרא וכו' כי אם ישראל ואפילו הכי הדר קב"ה וקרי ליה יעקב אם כן ילפינן נמי גבי אברהם דאעג"ב דאמר ליה והיה שמך אברהם דלא שיעקר שם אברם אלא אברהם יהיה עיקר ואברם טפל ליה. ונראה לומר דדייק אומרו והיה שמך אברהם שהיא מצות עשה מה שאין כן ביעקב. הגם דלכאורה נראה דיעקב עדיפא דקא אמר בתורת שלילה לא יעקב וכו' כי אם ישראל וכו' סוף סוף הרי לא קאמר בעשה דתשמע דהוי מצות עשה לכל העולם. אי נמי דייקי מלת שמך יעקב דקאמר ה'. ועוד נלע"ד טעם אחר בענין זה. והוא דהנה ידוע הוא אומרם ז"ל כי כל השמות שקורין האבות לבניהם הם הם השמות העיקריי' שקורא ה' לנשמה בעולם העליון וה' נותן בלב האדם לקרות השם ההוא לבניו כשם שקרא י"י לנשמה. ולזה היינו טעמא דיעקב להיות השם הראשון שלו שהוא שם שקרא לו אביו שהוא אי איפשר שישתנה לא יוכל ליעקר לחלוטין ולזה נשאר השם במקומו הגם שקרא לו י"י שם חדש מה שאין כן אברהם ואברם דשם אחד נינהו והיינו דקא דייק אברם הוא אברהם ולזה הגם שיעקר שם אברם ולא יקרא כי אם אברהם דוקא אין קפידא כי היינו הך וזהו עצמו שם הראשון: וק"ל. פרק היה קורא

דף יד גמרא. אמר רבי יונה כל הלן וכו' א"ל רב אחא הרי אמר ר"י וכו' לדברי רבי יונה מוקי לבל יפקד בחלום. ולרב אחא בהקיץ שלא תעבור עליו כל צרה ולרבי יונה פסיק בבל יפקד ולרב אחא פסיק בבל ילין. ואיכא ביניהו לרבי יונה לא סבר להא דרב אחא דהוקשה ליה מלת ילין דהוה מפסיק לומר ושבע דמאי שייכות יש ללינה כיון דבל יפקד קאי שלא בשעת לינה דהיינו בהקיץ. ולרב אחא דחיק ליה לומר אל תיקרי וההיא דילין משני לה להיות כי ילין הוא במקום לומר תמיד שכל לינותיו שילין יהיה בהם שבע בתורה ולזה נקט ילין דבזה שיהיה שבע מהקיצו עד עת זמן הלינה בתורה בל יפקד וכו': וק"ל

דף טו ע"ב גמרא. שנאמר בפרש שדי מלכים בה וכו' הגם דהכא בקריא' שמע מישתעי ומהראוי היה שיאמר בפרש שדי. שדי ישלג בצלמון. אלא דאזיל למאי דקיימא לן כל הקורא קריאת שמע ערבית ושחרית כאילו קיים והגית בו יומם ולילה. וכפי זה כאשר קורא קריאת שמע כמצטרך דאז הוי כאילו קיים והגית בתורה יומם ולילה לזה התורה שמלכים בה ימליכו תשלג בצלמון תצנן לו גהינם ואיפשר שהוא ע"ד אומרם במס' חגיגה תלמידי חכמים אין אור של גהינם שולטת בהם ק"ו מסלמנדרא ה"נ קאמר הכא שתהיה גיהנם צוננת דכיון דאינה שולטת בגופו הוה ליה כצוננת ואם כן הוה ליה לקורא קריאת שמע כמצטרך כדין תלמיד חכם שקורא ולומד בתורה יומם ולילה והוה ליה ממש כאילו קיים והגית בו יומם ולילה: וק"ל דף טז גמרא. אף אהלים מעלים את האדם וכו'. והדבר הוא עצמו ברישא דמעלים את האדם מטומאה לטהרה כי החובה הוא הטומאה וכו' ומהכא משמע כי עסק התורה הוא מכפר העון. אי נמי הכוונה דכאשר ילך האדם לב"ה יבחין לידע האיסור ודבר המאוס בעיני הב"ה וממילא ירחיק מהם לעשות טוב אי נמי דאפילו ילך ולא ילמוד אלא יושב כן בבית הכנסת יש לו זכות ונטהר מחובו דאי בלומד יראה דפשיטא דתלמוד תורה כנגד כולם ויזכה לכל טוב. וק"ל

שם ע"ב גמרא. נכנסו תלמידיו לנחמו וכו'. נכנס וכו' פי' לנחמו שהכיר בהם שבאו לנחמו דהיינו שעשו בכניסתם תנועות המנחמים והכיר בהדיא שבאו להכי דאי לא תימא הכי מדוע ברח מהם לעלייה ולא ניפלוג דילמא שבאו לומר לו ה' ימלא חסרונו: וק"ל

דף יז גמרא. סוף אדם וכו'. וסוף בהמה וכו'. נראה כי מכוון שהיה אומר זה על ספר איוב דמה שייכות יש לו אלא הטעם להיות דאיוב ראה עולם חדש שהיה גדול וירד עד העפר וכמה כרכורים כרכר ההוא גברא. ולבסוף ראה עולם חדש כאומרם ז"ל ולזה אמר על כל פנים היתה המסקנא במיתה סוף אדם וכו' ואומרו סמוך להאדם בהמה לומר כי הכל שוה אי לא ההפרש דאשרי מי שעמלו בתורה דבזה יתעלה מהבהמה. ואומרו והכל למיתה וכו' נראה כי כיון לכל הנבראים והוא ע"ד ונשגב י"י לבדו כי שמים כעשן נמלחו והוא לבדו ב"ה ישאר אני ראשון ואני אחרון ואמר זה לומר כי מי שעמלו בתורה הוא יותר מכל הנבראים ויש לו יתרון כי כל הנבראים מתבטלים וזוהי מיתתם מה שא"כ העמלים בתורה דיש להם יתרון כאומר' ז"ל דהצדיקים עושה להם הקב"ה כנפים וכו' ירוצו ולא ייגעו וכו' ואומרו גדל בתורה ועמלו ירצה כי יש אדם כי תמיד הוא לומד קבע בתורה אבל עיקר יגיעו הוא במילי אחריני לזה אמר ועמלו בתורה שכל יגיעו ועמלו בתורה עיקר. אי נמי ירצה לומר שגדל בתורה דהיינו שלומד ועמלו פירוש אפילו מה שהוא עמל בדברי הרשות הוא על פי התורה ואז עושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב וכו' וכפי זה לא גרסי' בוא"ו ועושה וכו'. וכן נראה נכון לגרוס: וק"ל

שם גמרא. אמר ליה רב לר"ח נשים במאי זכיין וכו' נראה דקאי אדלעיל דקאמר דצדיקים יושבים ועטרותי' בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וסובר הש"ס דהא מילתא ליכא, למיזכי