חפץ השם קכט

איירי בין שניטל חררה דבין שלא היה לה חור מעולם דהיינו גולמי בכל גוונא איירי סתם לזה הוא דפריך דוקא משא"כ אי הוה תני תנא בהדיא במתני' גולמי פשיטא דלא הוי פריך מידי דמידע ידע דאיכא חילוק בין טומאה לשבת בכהאי גוונא דאי לא תימא הכי דהוה סבר דאין חילוק בין שבת לטומאה בכל גוונא יותר הו"ל לאותובי ממתני' דבסמוך תנן בהדיא קנה של זתים וכו' בין כך ובין כך ניטל בשבת דהגם דלענין טומאה לא מקבל לענין שבת כלי קא חשיב ליה והיא מתני' פשוטה ומבוארת ומחלקת להדיא ומינה הוה ליה לאותובי אלא ודאי דידע דאיכא חילוק וסבר דוקא בכהאי גוונא דקנה וג"כ גולמי דלא שדיאו ליה אינשי וחשיב מידי בזה הוא דאיכא חילוק מה שא"כ ניטל חררה דאדם זורקה וכו'. וכפי זה לא שני ליה אלא הכא במאי עסקינן בגולמי דוקא והוא ידע דאיכא חילוק בזה: וק"ל

תוספות ד"ה מדלענין טומאה וכו' וכן משמע בסמוך ע"כ אומרו מלת משמע דנראה דאין הוכחה לגמרי דאיכא למימר דלאו מטעם דאי בעי מימלך אלא מטעם חשיבות בעלמא אע"ג דלא יחדו ולאו משום אי ממליך עליה וראיה לזה ממתניתן דבסמוך דקנה של זתים דאע"ג דלא מהני ביה יחוד כיון דלית ליה קשר בראשו כי היכי דלא ליהוי פשוטי כלי עץ אע"ג דיחדו להפוך בו זתים טהור. ולענין שבת בין כך ובין כך ניטל בשבת: ודוק

ע"ב גמרא אר"א קנין וכו' כולן קודם התרת כלים נשנו מאי אשמועינן הנהו מתני' במה דלא הוי הלכתא השת' ולא אחר זמן דכבר הותר וחזר הדבר להתירו באמת. בשלמא קנין ומקלות לא קשה מידי דהדבר יורה מצד עצמו דבזמן איסו' כלים דהיינו בימי בית המקדש ולא בזמן הזה. והרבה משניות הוו כהאי גוונא ודרך התנא לאשמועינן בהדיא מה דהוה במקדש אלא המדוכה והגלוסטרא דמשמע דשמעינן דינא הלכה למעשה כיון דאנן השתא קיימינן בתר התרת כלים למה קא אסר להו ומה לן לקודם התרת דמה דהוה הוה. ועוד קשה האיך מצי רבי טרפון דליפלוג בגלוסטרא בזה ולומר דשרי כיון דקודם התרת כלים דגם כלי שמלאכתו להיתר הוה אסיר לחלוטין. הן אמת דהתוס' ז"ל אמרו דדמיא האי גלוסטרא לכוסות וקתונוית וקערות. וזה נלע"ד דהוי דוחק גדול דשאני כוסות וקערות דהוה להו בית קיבול והם עצמם בדוחק הותרו מצד דאית להו בית קיבול כתבו התוספו' ז"ל דהיינו טעמא דלא הוצרך לממנינהו תנא דברייתא דבראשונה ואי לאו דהוה להו בית קיבול כיון דלא מנינהו תנא הוו אסרי ודוקא כלים המיניים בברייתא וא"כ האיך יהי' סברא לומר דגלוסטרא הוי כקערות וכו'. והנלע"ד דהוי גלוסטרא וכו' דהוי קודם התרת כלי. היינו התרת כלי שמלאכתו לאיסור דוקא דהיינו מלאכת המדוכה וגלוסטרא לאיסור הוי מלאכה וקודם התרתם נשנו וזה היה בימי רבי טרפון ואז נשנית ההיא משנה דגלוסטרא ומדוכה ואחר זה שנשנית ההיא חזרו והתירו כלי שמלאכתו להתיר דהיינו גלוסטרא ומדוכה. ופלוגתא דרבי טרפון דגלוסטרא היא להיות דהאי גלוסטרא אית בה תרתי מלאכתו להתיר ומלאכתו לאיסור שראוי לדוך בו תבלין בראשו העב ומלאכתו להתיר היינו לנעול בו את הדלת לזה פליגי מר סבר אזלינן בתר דעביד לנעול בו את הדלת ושרו ובתר הא אזלינן והוי מלאכתו להתיר ושרי וזו היא סברת רבי טרפון. ומר סבר דמלאכתו לאיסור מיקרי להיות שדכין בו בראשו העב והוי כמדוכה ולזה נתכוון רש"י ז"ל בפי' יע"ש. ובזה לא קשה מידי ואיכא טעמא שפירא ויאה לרבי טרפון: ודו"ק

שם תוספות ד"ה הכא נמי מחמה לצל וכו' דאפילו בהא פליגי ב"ש. אע"ג דב"ש במקום ב"ה אינה משנה ומכ"ש בהיכא דב"ה מתירין דצריך לאשמועינן כוחא דהתירא כהכא עכ"ז נראה כיון דלא איצטריך לאשמועינן הא אליבא דב"ה דהא כבר שמעינן ליה ממקומות אחרים והרבה משניות מוכיחות וברורות ובסמוך דקאמר בהדיא דכל הכלים ניטלין לצורך לרבה דמשוי צורך גופו ומקומו הכל שרי. א"כ לא איצטריך לאשמועינן שום חידוש לב"ה לענין דינא בהאי משנה אלא לב"ש משום כבודם. ומה דאמרינן דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה היינו בהיכא דאיצטריך לאשמועינן דינא אליבא דבית הלל. ועוד נלע"ד דטעמא דנקט לקצב בשר לאשמועינן חידוש לב"ה בסיפא דסד"א כיון דמעיקרא נטלו לדב' מצוה להאי עלי לקצב עליו בשר לצורך יום טוב שרינן ליה להחזירו מחמה לצל או שלא יגנוב כי היכי דלא ליתי לידי פסידא בדבר מצוה ואתי לאמנועי ודוגמא לזה איכא טובא קמל"ן ב"ה דאפ"ה דטלטלו מעיקרא לצורך מצוה אם כבר קצב לא יגע בו ולא שרינן ליה לטלטלו מחמה לצל: וק"ל

שם תוספות ד"ה לא סידור קנין וכו'. דקשה מי הכריחו לאוקומה ההיא דקנים קודם התרת כלים ואדרבא האמת הוא דגם אחר התרת כלים אסורין הקנים הללו מצד שאינם כלים ואין תורת כלי עלייהו ומוקצים הם תמיד גם אחר התרת כלים ולא נכללו בגזירה מעיקרא דאמרינן שהותרו אח"כ. לזה אמרו הם ז"ל דהוקשה ליה הגע עצמך דהוו מוקצים גמורים הני מילי במדינה ולא במקדש דהא אין שבות במקדש אפילו במוקצה גמור ואוקמה לההיא דקנים קודם התרת כלים דהני קצים אין תורת כלי עליהם ואיסורם הוא מצד שגזרו על כלי שמלאכתו להתיר גזרו גם על הקנים הללו הגם דליכא משום שבות במקדש כיון דהוו מחללין את השבת גזרו אותו שבות במקדש. וקושיא זו דאין שבות במקדש היא שהכריחתו לאוקומה קודם התרת כלים. ועדיין תיקשה מנא לן דגזרינן שבות במקדש בכהאי גוונא דילמא לעולם אין שבות במקדש בשום גוונא בעולם. לזה תירצו התו' דכמה שבותים אשכחן במקדש כהאי גוונא וכפי אוקימתא דרבה לא קשה מידי מעיקרא דדינא: וק"ל

דף קכ"ד ע"ב גמרא לא הכי אמר להו שקולו שותי מקמי כהנא. קשה וכי מחלוקת במציאות היכי מצי למימר לאו הכי הוה והוא עד או ראה אם לא שנא' ח"ו וכו' וכי תימא דמכח הפירכא מכריח דלא כן הוה א"כ מנא ליה לומר דהכי קאמר להו שקולו שותי וכו' לימא הכי אמר להו אייתי שותי לכהנא סתם דכלים נינהו ובני טלטול דכלום ראייתו דקא מייתי מהיכן ממה דדייק רב באומרו דליתיב עלייהו משמע דלא שרי אלא למיתיב עלייהו ועיין בפירש"י ז"ל בהדיא א"כ מחמת הקושיא הוה מסיר מלה דא דליתיב עלייהו ולימא דהכי אמר להו אייתו שותא כדקאמר השומע והמעיד. והנראה נכון הוא דרב הכי אמר אחר האמת ויתקיים תרי לישני דשרי להו בפי' לטלטל שותא מקמי כהנא כי היכי דליתיב זהו לשון רב דקאמר להו מר סבר דאומרו כי היכי דליתיב היינו עלייהו ומשמע דלא שרי אלא למיתיב עלייהו דוקא צורך גופו ומר סבר דקא דחי דהא דקאמר רב כי היכי דליתיב היינו במקומו באתרא דהוו תמן השותי דצורך למקומם ולזה לא הוצרך הש"ס להאריך ולומר כי היכי דליתיב דממילא שמעינן דלאותובי באתרייהו הוא דשקלי להו