חפץ השם קכו

ברות יותר ובפרט אי אמרינן דאז המלך הוא משה ע"ה ע"ד שדרשו מה שהי' הוא שיהי' משה היה הוא שיהי' ע"כ מוקי לכולהו בימי ובימי ולא מוקי בימי משיח. אי נמי מוקי לכולהו. ותאכל וכו' בעולם אחד ואי הוה מוקי לימות המשיח הוי עולם אחרינא ואז הוה מוקי לכלהו כל אחד בעולם אחד כהא דתנא לזה דרשתו הוא דמוקי לכלהו בהאי עלמא וזה בימי פלוני וזה בימי פלוני: וק"ל

דף קי"ד גמרא אמר להו רבי ינאי וכו' לא כלבנים וכו' אם בארזים נפלה שלהבת וחוש המיחוש. מי יעלה בהר י"י מה יעשו צעירי הצאן ולא שביק חיי לכל בריה ח"ו אלא הטעם הוא להודיע את בני ישראל שלא יבטחו על מעשיהם הטובים. כי לגבי קב"ה מי יאמר זכיתי לבי ויהיו מוכנעים ומצפים להתעדן בסוד הצדיקים מצד חסדי ה' הטובים כי כל מעשה האדם אשר יעבוד את אדונו בעולם הזה הוא על צד החיוב כעבד לפני רבו ב"ה כרוב חסדיו גומל טובות. אי נמי טעם לדברי רבי ינאי כי הנה ידוע הוא כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטאו למיעו' בשוגג מיהא עביד ולאו אדעתיה להיות שהקב"ה מדקדק עם חסידיו ואין צריך לומר שיותר על אשר עשוהו בשגגה בלכתו מעולם הזה הלוך ילך לפרוע חובותיו קודם הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. עד אשר ישלם אם יש בידו איזה עון אשר חטא ועל אותה שעה פורתא חשש רבי ינאי שמא ח"ו עבר מתחת ידו איזה שוגג אשר יצטרך לבוא במחיצת האנשים האבלים והוא כחתן ולעולם ח"ו דליחוש איניש כזה בספק עולם הבא. ואל תתמה שהוא מצוה על מלבוש הגוף ומי הכניסו בין הצדיקים והוא לקבר יובל עד יום פתח ה' את קברותיהם דהנה ידוע הוא אומרם ז"ל כ' דוגמת המלבוש שמלבישין את האדם בעולם הזה שמלבישין את הגוף כן ממש באותו גוון מלבשים את הנשמה המלאכים בגן עדן כי כל דבר יש לו גשמיות ורוחניות גשמיות לגשמיות ורוחניות לרוחניות וזה תמצא בספרי הרב האר"י זלה"ה ופשוט

שם ע"ב תוספות ד"ה ליתקע וכו' ולהכי אמר בסמוך וכו' והגם דבסמוך איכא למימר דהיינו טעמא משום דכהנים זריזין הם. נראה דהא דכהנים זריזין לא הוי במסקנא לרבי שמעון בן פזי הגם דקאמר לה ר' זירא רבי שמעון פליג ואיכא עוד מקום לומר דגם רבי זירא לא סבר לה הכי בתר דשמע לה מרבי שמעון דהכי דייק מאומרו כד הוינא וכו' דמשמע יותר דהוי אז ולא עתה וא"כ שפיר מייתו ראי' התוספות ז"ל מבסמוך. והגם דלעיל דף ב' אמרינן בש"ס שהכהנים זריזין הם הני מילי התם דלא למיגזר סמוך לחשיכה אמרינן זריזין אבל אעפ"י כן כל מה דמצינן לאודועי להו ולמיעבד להו היכר עבדינן הגם הייתם זריזין כי שמא וכו' ורבי זירא סבר דגם בכי האי גוונא נמי אמרינן כהנים זריזין הם: וק"ל

שם בד"ה ולא תקע להודיע וכו' קשה מאי ראיה קא מייתי דילמא דממה דמבדילין ידע שפיר דקיל הוא וחלבי שבת קריבין. ולא הצריכו עוד לתקוע הגם דאיכא הבדלה דשאני הכא דפריך לתקע כיון דליכא הבדלה כדקתני ובמוצאי שבת לא היו מבדילין מה שא"כ בהיכא דמבדילין במוצאי שבת פשיטא דתו לא בעינן דליתקע ואיכא הכירא טובא דקיל הוא והגם שאמרו הם ז"ל בס"ד והא דלא פריך וליבדיל במוצאי שבת דלידעו וכו' פירוש במקום דפריך ליתקע לימא ליבדיל דאי הא והא קאמרי הם ז"ל זה אי אפשר דלמה אצטריך כיון דשפיר ידע דקיל הוא על ידי התקיעה וא"ת מאי קשי' דילמא אין הכי נמי ונקט חדא מנייהו ובמאי יבחר הש"ס לומר דלבדיל יותר מלומר ליתקע יש לומר דהיינו טעמא הוא דלא איצטריך לעבור אשבות דתקיעת שופר הגם דשבות קל הוא עכ"ז קנת איסורא דרבנן איכא וכיון דמצי למיעבד באופן דלא עבר אשבות שפיר כיון דידע בכהאי גוונא ואיכא עוד טעם אחר דיותר נכון להבדיל כי היכי דתהוי ההודעה בזמנה דהיינו במוצאי שבת דלידע דחלבי שבת קריבין ביום הכפורים ותירצו דלית פירסום בהבדלה כמו בתקיע' א"כ משמע מדבריהם ז"ל דבהבדלה אין פירסום ותאמר דהכא נמי גבי יום טוב הגם דאיכא הבדלה דמוצאי שבת ליכא פירסום ולא ידעי עדיין דחלבי שבת קריבין זה אינו דלא קאמרי התוספות ז"ל זה אלא דוקא כיון דבעינן למיעבד היכירא, להכי דלידעו דקריבין וכו' הוא יותר טוב דעבדינן פירסום גדול מה שא"כ אם איתא להבדלה מדינא בלאו הכי דחלבי שבת קריבין וכו' כיון דאיכא להבדלה תו לא בעינן לעבור אשבות בשביל אותו פורתא דאיכא דהפרש פרסום יותר וזהו שדקדקו הם ז"ל בלשונה באומרם אין פרסום בהבדלה כמו בתקיעה דמשמע דאיכא פרסום גם בהבדלה אלא דלא כתקיעה והגם אי לא הוו סברי הכי קשה מנא להו דילמא דבהיכא דאיכא הבדלה לא בעינן עוד פרסום דאיצטריך לתקוע עליו אלא ודאי דאין הכי נמי דהם ז"ל דחו להאי ראי' מהאי טעמא ודדעדיפא מינה דחו לה ובלאו הבדלה ידוע דיום טוב קיל הוא לגבי שבת: וק"ל. פרק כל כתבי

דף קט"ו ע"ב תוספות ד"ה היו כתובין וכו' וקשה לרשב"א וכו' קשה סוף סוף הגם דמוקמינן דפשיטא ליה דאין קורין עם כל זה תיקשה מאי קא בעי כיון דידע מברייתא דמשמע מינה דמצילין. וי"ל דהגם דידע לה סבר דהאי תנא סובר כמאן דאמר מהנהו תנאי דאע"ג דאין קורין בהן מצילין ועדיין מיבעיא ליה למ"ד אין מצילין מהו. אי אמרינן כיון דכתיבי בלשון הקדש מצילין ומתניתא אפילו כמאן דאמר אין מצילין או דוקא כמאן דאמר מצילין אתיא והגם דבלשון הבעיא נקט נמי תבעי למ"ד מצילין דהכא אין מצילין כיון דלא כתיבי במתקיים נקט נמי כל צדדי הבעיא ולעולם פשיטא ליה דאיכא סברא דמצילין דמוקמינן בה הברייתא ותשאר הבעיא לאותו צד מה שא"כ אי מוכחינן מברייתא דקורין או ליכא מאן דפליג. ובזה אתי שפיר דברי התוספות ז"ל ואיכא עוד שינויי דחיקי ודחיות ולא משמע לי נכון כי אם מה שפרשתי: ודוק

דף קי"ו גמרא. שנייא מאי היא ויהי העם וכו'. לכאורה לא הוה צריך לאשמועינן אלא ראשונה דויסעו מהר ה' דקודם פ' דויהי בנסוע דההיא דבתר ויהי בנסוע ידוע הוא ואחר האמת להיות דפורענות ראשונה דויסו היא סדורה בתר ויהי העם הוא דמפרש קרא מה דהוה בפורענות ראשונה. ושלא תאמר דפורענית דויהי העם כמתאוננים היא ראשונה לזה אמר דשנייה היא המתאוננים. והאספסוף היא הראשונה בפורענות וסדרה הכתוב אחרונה והגם דבהדי הדדי נינהו מתאוננים והאספסוף עכ"ל כיון דכתב ליה קרא מעיקרא ויסעו מהר ה' שם הוא מקומה וכאילו נכתב שם המעשה שהי' ולא אתא קרא בתר הכי אלא להודיע לנו מה היא הפורענות הנרמז בויסעו מהר ה': וק"ל.