חפץ השם קכה

מהרש"א ז"ל כי זה אינו דבהדיא איתא התם בש"ס בפרק בתרא דע"ז דבמה דמערבי ביהו חלא הוא דקרו להו שחליים דמקודם הוו גריסין דקאמר התם אמתני' דקתני כגון חומץ שנפל על גבי גריסין וקאמר הש"ס וכך היו עושים בציפורי וקורין אותה שחלי' ע"כ אם כן משמע דמנתינת החלא יקראו לו שחליים. ולשינוייא דאי נמי לא פירש כן רש"י התם דאדרבא אי אית ביה חלא מגרי ביהו ולא מנח ליהו לנחשים למשתי מיניה. וא"כ לרש"י מאי איכא למימר ע"כ הנראה נכון הוא דמהכא דקאמר הש"ס שחלי וחמרא משמע דהשחלים בהדי יין אוהב אותו הנחש וההיא דהתם דקאמר לית ביה משום גילוי פי' אינו ערב להם לנחשים כדברים שאסרו אותם משום גילוי ותמצא דעם כל זה אמרינן התם דבני גולה נהגו בה איסור משמע דלפעמים אוכלים אותו הנחשים אבל כאשר מערבי אותו בחלא לפיר"שי לא אכלי אותו כלל מצד החלא ומה שא"כ בהדי חמרא דסתמא ידע הש"ס דאוהבים אותו וערב לחיכם דאז נותן טעמו ונימוקו עמו. ולפי' התוספות ז"ל הא' צ"ע

ע"ב תוספות ד"ה והתניא וכו' וא"ת וכו' קשה מאי מקשים ז"ל דילמא הא דלא פריך דליתסר משום פריה ורביה משום דמצי לאוקומה בהיכא דלא פרה ורבה כגון סריס וכדומה לזה קא פריך מצד איסו' איסתרוסי דלא מצי לשנוי מידי דעכ"פ אסי' משום מסר' אחר מסר' דאסור הכתו'. וי"ל דכל עצמם התוספות ז"ל לא באו אלא דלא למידק ממה דלא פריך דליתסר משום פריה ורביה דמצי לשנויי דאית ליה בנים ונפקא מינה דבהיכא דאית ליה בנים לא בעי עוד מידי לזה אמרו דלאו משום הא דאית ליה דכיון דאית ליה בנים תו לא בעי מידי אלא משום דאיכא סברא אחריתי דסברא כהאי לזה נקט מילתיה ופריך לכ"ע ולעולם דסבירא ליה ג"כ דבערב אל תנח ידיך ואין הכי נמי דהוו מצו למימר מטעם דכתיבנא אלא דקאמרי דמצינן למימר דהש"ס חייש לההיא סברא דלמ"ד דכיון דקיים וכו' תו לא צריך. ומהאי טעמא נקיט פירכא במסרס ולא מטעם מצות פריה ורביה: וק"ל

דף קיא תוספות ד"ה האי מסכורית' וכו' ושמע ר"י מפי הנשים וכו' פירוש שהיו נותנין ידיהם לתוך המים שהיה מטפיח ומקנחות בידיהם את הלכלוך שבבגדיהם וחוזרות וכו' ולזה קא תמהו שהיה מתכוין לטהר את הלכלוך והם סברו דסוף סוף דרך לכלוך הוא ושרי: וק"ל. פרק אלו קשרים

דף קי"א ע"ב גמרא אמרת יש קשרים וכו' נראה דלא פריך אלא מדקתני כקשר הגמלים וכקשר הספנים דאי מדקתני אין חייבים לחוד שפיר מצינן למימר אגב דקתני ברישא חייבין עליהם קתני בסיפא שאין חייבין עליהם ולעולם לאו דוקא ומותר לגמרי וכעין דא אשכחן במסכת נזיר דקתני מה בין נזיר וכו' נזיר עולם מביא קרבן טומאה וכו' ונזיר שמשון אינו מביא קרבן טומאה ומסיק הש"ס דלאו דוקא אינו מביא קרבן טומאה דמותר ליטמא למהי' נזיר שמשון ואיידי דנקט ברישא מביא קרבן טומאה נקט בסיפא אינו מביא ולעולם מותר לגמרי ליטמא. הכא נמי מותר לגמרי ואיידי רישא נקט סיפא אין חייבים עליהם ומותר לקושרם אלא מדנקט כקשר הגמלים וכקשר הספנים ש"מ לדיוקא אתא דדוקא כקשר הגמלין וכו' לא הוי דהיינו דחייב אבל קשר מיקרי לענין איסורא מיהא איכא. ובזה אתי שפיר דלא קשה אעיקרא דדינא למה קתני במתני' כקשר הגמלין דמיותר לגמרי דאין בו שום צורך ולא שמעינן מזה מידי דבאומרך אינם חייבים פשיטא דלאו הקשר הגמלין דחייב על קשורו ולמה קתני כקשר וכו' וכמו שפירשתי אתי שפיר: וק"ל

דף קי"ג גמרא דבר חכמה ראה בה ב' שבילין וכו' קשה מנא לי' לש"ס דדבר זה הוא דראה בה דילמא צניעות אחרינא או כהא דתנא עומדות ונראה דדייק לה מאומרו ויאמר בועז אל נערו הנצב על הקוצרים וכו' וקשה כשם דפרכינן דרכו של בועז לשאול בנערה. ג"כ פרכינן על הנצב על הקוצרים מהיכן ידע דקא שאיל ליה בועז והא איתא במס' חולין. מושל מקשיב על דבר שקר משרתיו רשעים הא לדבר אמת משרתיו צדיקים בענין יהושפט ואחאב. וא"כ הכא נמי פשיטא דנערו דבועז צדיק הוה ואין דרכו לשאול בנערות ומאי שאיל ליה בועז אלא בהכרח לומר דכאשר מתרצינן לגב בועז כיון דראה בה דבר חידוש לטובה שאיל הכי נמי נערו כאשר יראה דבר חידוש שאול ישאל האיש למי הנערה מהכא דריש הש"ס דמה שראה בה הוא בענין הנוגע בקצירה מדשאיל הנצב על הקוצרים שהוא יתן דעתו בזה לשאול ולידע ולא שאל לאחר דמעיקרא לא יראה דבר שגורה לו שישאל עליה כי אם הניצב וא"ת דילמא טעמא דשאיל להניצב הוא כי כן דרך הגדולים שמייחדים הדיבור עם הגדולים הממונים שלהם הכא שאני כיון דכתב תרי הניצב על הקוצרים בשני קרא. אהדדי שמע מינה להאי טעמא. אי נמי טעמא דנקט דבר חכמה מפיק לה מאומרו זאת דהוה ליה למימר למי הנערה ולזה קאמר זאת מינה דריש דבר חכמה שהיא התורה דכתיב וזאת התורה. וראיתי עוד לפרש בהברייתא דקתני ועומדות מעומד יושבות מיושב דמפיק לה תנא דברייתא מקרא דכתיב ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים ותעמוד מאז עד עתה זה שבתה הבית מעט דידוע הוא דאלקטה נא קאי בלקט ואספתי בעמרים היינו שכחה והנה הלקט שייך במעמוד נמי והעומרים לא משכחת להו כי אם מיושב ולא מעומד והוקשה ליה לתנא מלת ותעמוד דמיותרת דהוה ליה למימר כי אם ותבוא ולמה כתב עוד ותעמוד וג"כ אומרו זה שבתה דמיותר אי נמי הוה מצי למימר באופן אחר. אשר על כן קא דריש הכי דהאי ותעמוד קאי אמאי דקאמרת אלקטה נא, דהיינו השבלים דמשכחת לה מעומד ומה דאמר זה שבתה קאי אמאי דקאמר ואספתי בעמרים דלא משכחת לה כי אם מיושב וזהו עומדות מעומד יושבות מיושב דאין הכי נמי הלקט אי הוי דומיא דעומר דיושב מיושב מאי שנא. ונראה ג"כ טעמא דלא קאמר ר"א ב' עומרים לקטה דהא ג"כ דין העומר כדין הלקט בשבולין ב' עומרים לקט וא"כ למה בחר לומר שני שבולין יותר מב' עומרין כיון דגם כן העמרים מוזכרים בכתוב בביאור יותר דכתיב ואספתי בעמרים ונראה דהטעם הוא דדייק הניצב על הקוצרים דהוה ליה למימר הניצב על השדה או על התבואה ומדקאמר על הקוצרים שמע מינה דראה דבר הבא מחמת קצירה דהיינו הלקט כדתנן במסכת פאה איזה הוא לקט הנושר בשעת הקצירה לזה בחר לומר החכמה בשבלין וכו': וק"ל

שם גמרא אר"א ותאכל בימי וכו' ותותר בימי רבי וכו' קשה למה העלימו עין מלאוקומי ותותר בימי משיח בן דוד שהוא כפי האמת יותר מכולהו ולמה בועז לא ירמוז מילתא כהאי דהוי יותר מכולהו ואיכא למימר דסובר' דלעתיד לבוא כל ישראל במעלה גדולה ואין כל כך רבותא