חפץ השם קכד

טעמא הוה אמינא דשרי דלא הוי צורך מצוה מכשירי מצוה דאילו תשפך האבר. אי נמי אין כאן מצוה בעת עשייתו ובעת מלאכתו לזה לא מחייב צורך מצוה כי באותה שעה אינו שום מצוה כלל כי אם הכנה. לזה נקט הש"ס טעמ' משום מה לי לבשל וכו' ולגבי מילה דהוה מצוה ממש בשעת החבלה נקט הכי מה לי לתקן וכו' דהיינו משום מצוה. ואיפשר עוד דהש"ס נקט דעדיפא מינה כיון דאיתא במציאות דהוי תיקון גמור: ודו"ק

שם בא"ד ואומר ר"י וכו'. משמע בהכרח דאפילו נשפך האבר קודם שריפה חייב אעפ"י שלא נעשית בו שום מצוה ונאבד. והטעם כיון שבעת הבישול היה לצורך התיקון. ולא דמי למה שפירשו בסמוך לרבי אבהו בסברת רבי שמעון דעל כל פנים בעינן שבשעת המלאכה שיעשה לצורך גופה שסבור שיתנו לכלבו ואעפ"י שלא נתן חייב דשאני התם דפליג רבי יהודה דפטר בכי האי גוונא דעכ"פ טועה הוה וליכא תיקון כלל בזה להיותו איסורי הנאה מה שא"כ בנדון דידן דעכ"פ תיקון הוא כפי האמת אלא שנאבד אח"כ ונתחייב באותה שעה שהיה תיקון כפי האמת ובזה אתי שפיר: ודוק

ע"ב רש"י ד"ה הגזין מין חגב טהור הוא ונאכלין. נראה דטעות סופר נפל הכא דאחלף להו טט בטט וחשב שהוא טהור בראותו שפירש"י נאכלין חשב דאם הוי טמא לא יאכל על זה הגיה טהור וזה אינו חדא דכל המינים דקא חשיבו רבנן הם ח' טהורין ולא הוי גזין בהדייהו משמע דטמא הוא והכי חשיב ליה רש"י טהור ובלאו הכי מנא ליה לרש"י דהוי טהור. ועוד קשה למה הוצרך רש"י לומר ונאכלין מי איכא מידי דהוי טהור ואינו נאכל הא ליתיה בעולם. ע"כ נראה לי פשוט דהני הגזין מין חגב טמא נינהו אלא דחזי לאכילה לגוים ומינו ניצוד הוא ולזה הוצרך רש"י לפרש ונאכלין דמצד זה הוי מינו ניצוד והכי נמי איתא בריש פירקין דלקמן ח' שרצים הצדן חייב הגם דכלם טמאים הם. וכן איתא בהדייא בהר"ן דגזין מין טמא הוא ובזה אתי שפיר דברי רש"י ז"ל: וק"ל

דף קז תוספות ד"ה וממאי דפטור וכו' למאן וכו' א"ש אבל לפי וכו' פי' בשלמא לפי מאי דמסיק אי לאו דברי הש"ס למד"סד הוה שפי' דאמינא דלא משכחת לה מחט דנטיל לכוס ולא חביל כן הוא סברת הש"ס ובזה שפיר מייתי ראיה מההיא למפיס במורסא דתרוייהו חביל ולא מצי למדחי דמחט לא חביל מה שא"כ ממה דפריך התם ודילמא חביל שמע מינה דמשכח' לה במחט דלא חביל באיזה אופן שיהיה אם כן כפי זה מאי קא מייתי מההיא דמחט דמצי למימר דהכא במאי עסקינן בדלא חביל כיון דמשכחת לה מחט דלא חביל מוקמינן לההיא דקתני מחט ליטול בה וכו' באופן דלא חביל ומכ"ש אי אמרינן דתמיד משכחת לה דחביל ודלא חביל אם כן ליכא פסיק רישיה ולעולם מפיס במורסא אסור לכתחילה ותירצו דאע"ג דאמרינן דלא חביל ודאי המחט אפ"ה שפי' מייתינן ראיה דסבירא ליה דאתי' ככולי עלמא ומדרבי יהודה דאס' בעלמא שרי וכו' לר"ש וכו': וק"ל. פרק ח' שרצים

דף קז ע"ב גמרא. דכתיב אלה הטמאים וכו' הגם דרבנן דפליגי עליה דרבי יוחנן בן נורי לא דרשי אלא הטמאים וטעמם הוא משום דאזלי בתר גישתא כדאיתא התם בש"ס בהדיא. לרב דפירש התם למינהו הפסיק. ולהכי תני רב תנשמת דריש לה מאלה הטמאים כדקתני התם בברייתא בהדיא ואומרו התם רב תנא הוא ופליג אע"ג דאיכא ברייתא דקא מפיק לה מאלה הטמאים. ה"פ דהתם דתנא דברייתא קא דריש הטמאים לרבות אלא למעט וקא פריך הש"ס אימא אכולהו ומשני רב למינהו הפסיק. וכיון דקרא בהדיא הפסיק הוה ליה כאלו פירש מאי דמרבי ומאי דממע' והשתא תו ליכא למיזל בתר גישתא וזה לפי דברי רב. ואי לאו דברי רב דמשני למינהו הוה אמינא ריבא ומיעט ריבא מן דלית ליה גישת' והוי כבשרם מיעט מאן דאית ליה גשתא דלא הוי כבשרם מה שאין כן לדברי רב דקאמר למינהו ולזה קא פריך הש"ס ממתניתין התם לרב דוקא ולא אתנא דברייתא משום דרב דקאמר דטעמא הוא משום למינהו א"כ תנשמת בכלל הריבוי דכבשרם ולמה לא קתני במתניתין ג"כ התנשמת דהשתא דטעמא הוא מדכתב רחמנא למינהו א"כ מ"ש תנשמת מאחריני הכתובי' בכתוב א"כ בהכרח דתנא דמתני' מדלא קתני תנשמת לא קא דריש למינהו הגם אי דריש אלה הטמאים כתנא דברייתא ולא הוי פליג דאמרינן אי לאו קרא הגם דלית להו גישתא כל כך עכ"ז עור מיקרי אתא קרא למימר דכיון דלית להו גישתא כשאר גישתות הוי כבשרם והשתא כפי זה ליכא לשנויי מידי אלא רב תנא הוא ופליג פירוש הגע עצמך דמצינן למימר דקא דרש לה מאלה הטמאים ואזיל בתר גישתא ולא מטעם הפסוק דלמינהו עכ"ז לא תיקשה אדרב דקא מפיק לה מלמינהו דרב תנא הוא ופליג ומכ"ש אי אמרינן דסברת רב אמיתית דמאן דמפיק לה מאלה הטמאים לא אזיל בתר גישתא אלא מלמינהו דהפסוק ידענא מאי ממעט דלא תיקשה מידי דרב דהא איכא תנא דמתניתא. וכל זה נקט הש"ס לרווחא דמילתא דקאמר רב תנא הוא ופליג. דאחר האמת סבר לה הש"ס כרב דמאן דדריש לה מאלה הטמאים לא אמרינן דאזיל בתר גישתא ובהכרח דדריש למינהו ומאן דאזיל בתר גישתא לא דריש אלה הטמאים וכו'. וכן משמע מהכא נמי דקאמר ההיא רבי יהודה וכו' וזה פשוט: ודו"ק

דף ק"ח ע"ב גמרא מדלא קתני רבי יהודה אוסר וכו' פי' כי להיות כי דבריו ממוצעים במשמעות היה צריך לפרש שלא להתיר את האסור ואם היתה כוונתו לאסור הוה תני לי' בהדיא דאסור דלא כתעה ונתיר האסור. ובזה צריך התנא לפרש דבריו ביותר מה שא"כ לגבי שמא נאסור המותר לא יצטרך לדקדק כל כך בלשונו דאם יאסור מה יהיה אין רע משא"כ לצד האיסור אפרושי מאיסורא שאני: וק"ל

דף ק"ט אמר רב ששת כשות אין בו משום רפואה. משמע דלא מרפי כהא דפירש רש"י ז"ל בד"ה אין בהם משום רפואה וכו' דלא מסי ע"כ הכי נמי הא כשות לא מרפי וקשה לקמן דקאמר שמואל כל מיני דכשות שרי לבד מטרוזא משמע דמסו אלא דהי מנייהו הוו אוכלין שדרך בני אדם לאוכלם חוץ מטרוזא דאסור מטעם שאין נאכלת אלא לרפואה א"כ כל כשות יש בו משום רפואה ובמאי מוקמינן לדברי רב ששת אם בשאר כשות דשרי הא איכא בהו רפואה ושרי ואם בטרוזא אדרבה הא קאסר לה: ויש ליישב

דף ק"י תוספות ד"ה וליתי אגנא דתיחלי משמע וכו' קשה לי טובה דהם עצמם דחו פירוש זה במסכת ע"ז דהנהו שחלים לא הוו קר ולה ושחלים כי אם בתר שמערבין ביהו חלא והתם מוקי להנהו שחלים דקאמר דלית ביהו משום גילוי מוקמי להו דלית בהו חלא וממילא בהכרח דלאו שחלים שהיו עושים נינהו. וליכא למימר דעבדי להו וקרא להו שחלים קודם דמערבי ביהו חלא וכמו שכתב