חפץ השם קכג

סבר דמקלקל בחבורה מחייב וזה פשוט בכל הש"ס יכולין לומר והוא מסתבר דדברי רבי יוחנן לא הוו במסקנא דלאו כל כמיני' למדחי ברייתא ודברי רבי אבהו עיקר דמחייב רבי שמעון במקלקל והש"ס בכוליה תלמודא אזיל לשיטתיה דרבי אבהו דתני וכו' וכן איתא בהרי"ף בהדיא דמוקי מתני' כר' יהודה וברייתא דתני רבי אבהו כרבי שמעון כרבי אבהו ודלא כרבי יוחנן. וסבר הרי"ף דקא פריך הש"ס והתנן לרבי אבהו דוקא. וליכא למימר דסבר הרי"ף דפריך הש"ס לכל בין לרבי יוחנן בין לרבי אבהו ומשני הא רבי יהודה הא רבי שמעון דזה אי אפשר מכמה טעמי. ומה גם דבהדיא כתב הרי"ף ז"ל כדתני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן נראה דנתכוון לומר דדוקא לסברת רבי אבהו: ודו"ק

שם גמר מדאיצטריך ומדאסר וכו' וליכא למימר דגמרינן מהא דחובל ומבעיר לכל המקלקלין דחייבין בכל גוונא דאיפשר דסבר דמהכא שמעינן דהחבלה מצד עצמה וההבערה מצד עצמה הויא מלאכה דחייב עליה הגם היותה מקלקל ולא דמי למוחק דהמוחק לא הויא מלאכה מה שא"כ הא דחובל דגיל' הכתוב דהוי כצד וכחורש. ונרא' דדוקא במלאכות שלא היו במשכן פליג רבי שמעון ואמר דפטור המקלקל בהיכא דלא הויא לצורך פירוש צריכה לגופה כהא דמרא לחצוב בה וספר תורה לקרות בה מה שא"כ מלאכות שהיו במשכן כבר קרא ליהו מלאכה הכתוב וכל אשר היה במשכן כמו המוחק על מנת לכתוב והשוחט והסותר על מנת לבנות כולהו מודה רבי שמעון דהוו מלאכות גמורות: וק"ל

שם גמרא מה לי לתקן וכו' מה לי לבשל וכו' נראה דלא מצי להוכיח מהכא דמחייבינן במלאכה דאינה צריכה לגופה מדאיצטריך למישרי מילה וכו' משום דסובר ר"י כפי פירש"י דהגם אי אמרי' דפטור במלאכה שאינה צריכה לגופא הכא מחייב דמתקן ממש הוא בגוף המלאכה ולא דמיא למוצי' את המת לקוברו דאינו צ"ל והכא צריכה לגוף החבלה שזו הוא עצמו התיקון ודמי למסתת את האבן דהגם דמפסידה ומסיר חלקיה וממעיטה שמסיר ממנה חתיכו' חתיכו' עכ"ז אמרינן שזוהי מלאכתה ותיקונה ומחייב ורבי שמעון לא סבר להאי דמה לי מתקן כלי וכו' דלא מיקרי תיקון וכמו שפירשתי בסמוך. וק"ל

תוספות ד"ה חוץ מחובל וכו'. קשה דא"כ אמאי א"ל פוק תני וכו' ע"כ נרא' דלא קשה מידי דשפי' משתיק ליה כיון דסתמא לן מתני' דלא כההיא דתני ר' אבהו פשיטא דלא משגיחין בה להלכה וההוא דחולין דקא מתמה אטו מאן דסובר וכו' שאני ההיא דהכי תנן בהדיא דברי רבי מאיר ורבי יהודה אומר וכו' דאיכא פלוגתא דמתניתן בכה"ג פשיטא דמאן דסבר כרבי יהודה לא מצי משתיק ליה מאן דסבר כרבי מאיר וכן להיפך ושפיר פריך התם אטו וכו' ונראה דכא דברי התוספות ז"ל הוא להיות דאיכא נמי סתמיות דמתני' כרבי אבהו במסכת חולין דתנן בהדיא בחובל דחייב ובמבעי' נמי דחייב ולא סבר לההוא דוחק דצריך לאפרו ולכלבו. דהוא דוחק גדול ומתני' קתני סתם וכפי זה הגם דאמרינן דתנא דמתני' דהכא סתם כל המקלקלין ולא חילק. הא איכא סתמא אחרינא וכפי זה שפיר קא מתמהו התוספות ז"ל אמאי קא משתיק ליה. ולרש"י איכא למימר משום דסובר רבי יוחנן כיון דמתני' לא חלקה וקא פסיק ותני כל המקלקלין פטורין שפיר מוקמינן לההיא דחובל ומבעיר דצריך וכו'. וק"ל

תוספות ד"ה מדאיצטריך וכו'. וא"ת למה לי למילף ממילה וכו' כולה מילתא מהבערה וכו' פירושא כיון דתרוייהו איתנהו בהבערת בת כהן היא מנייהו מפקת דלא היא דאמ' הכתוב כיון דתרויהו שקולין לזה תירצו דחדא ליכא למילף דהיינו מקלקל בחבורה דלא דמיא ואיכא למילף חדא דדמיא דהיינו הבערה ובזה לא תיקשה אחר האמת דילמא איסורא דאסר רחמנא גבי בת כהן הוא מטעם יציאת נשמה דהיינו חובל דבהדי הדדי קאתי התיקון מה שא"כ ההבערה דאחר ההבערה בא התיקון פטור וליכא חיוב ולא אסר הכתוב בה כ כיון דאיתא להבערה ואיתא לחבורה בבת כהן ליכא למיפטר כל מאן דדמי לכיוצא בענין זה דמאן לימא לן דמצד זה מחייב כיון דאיתייהו בתרוייהו ודו"ק

שם בא"ד אי נמי וכו' פי' דהוה אמינא דלא אסר רחמנא הבערה דבת כהן אלא מצד ההבערה ולא מצד הרציחה דשרי ואפילו אחר דאסר רחמנא הבערה דבת כהן והטעם הוא משום דשפיר תלינן איסורא בהבערה להיותה מלאכה גמורה ומקרא מלא בהדיא לא תבערו אש וכו' ושפיר תלינן בה דמצדה אסרה תורה מה שא"כ הרציחה דאין לה יסוד ואינה מלאכה וזהו שדייקו הם ז"ל דלאו מלאכה מה שא"כ ההבערה דבהדיא כתיבא. ולפירושא קמא הוה שמעינן דמשום הא נמי אסר הכתוב דמאי חזית אלא כיון דלא דמי לא גמרינן מיניה. ונראה עוד דטעמא הוא משום דהוה ליה לכתוב לאשמועינן ענין זה ברציחה דלאו הבערה דהיינו באחת משאר מיתות ב"ד סקילה שריפה הרג וחנק. ומדבחר קרא לאשמועינן דהבערה ש"מ דהיינו טעמא משום הבערה ולא משום חובל ויציאת נשמה: ודו"ק

תוספות ד"ה מה לי לבשל וכו' אין לפרש וכו' ע"כ הנה זו היא שיטת רש"י ז"ל והוא לדידיה לא קשה מידי והוא דפשיטא דצורך מצוה מקרי תיקון לכולי עלמא. גם לסברת רש"י ז"ל אלא דרש"י ז"ל דייק דברי הש"ס דקאמר מה לי לבשל וכו' מה לי לתקן וכו' אם איתא דהכוונה היא שאני התם דהוה לצורך מצוה הכי הוה ליה למימר שאני התם דהוה לצורך מצוה והוה ליה מקלקל על מנת לתקן ומדקאמר מה לי לבשל וכו' דמשמע דאעיקרא דדינא קאמר דליכא קלקול כי אם תיקון ממש ואפי' מקלקל על מנת לתקן לא הוי דתימא דגמרינן מהכא לרבי יהודה דאסר במלאכה דאינה צריכה לגופה מהכא דמחיי' אלא דנדון דידן אעיקרא דדינא לא הויא מקלקל אלא תיקון גמור דמתקן את המילה דמה לי וכו' והוי כמסתת את האבן שזהו תיקונה אעפ"י שמקלקל חלקיה ממנה זהו תיקונה וחייב וכן הויא נמי הפתילה של אבר דאדרבא זהו תיקונה גמור שמצרפה ומתבשלה ויפה לה. וזהו צורך. וזה הוא מה שדייק רש"י ז"ל גבי מילה כתב וז"ל ויש מלאכה בתיקון זה וגם הבערה כתיב וז"ל שאינו מקלקל האבר בבישולו אלא מתקן וצורף שנתכוון למה שכתבתי ולא תדוק מינה דבהיכא דהויא הפתילה מוכנת מערב שבת דדוחה הבערת בת כהן את השבת דאפילו דהויא הפתילה מערב שבת אסור דהויא תיקון מצוה ומקלקל על מנת לתקן אסר ר"י דאסר במלאכה דאינה צריכה לגופה כמו שפי' דלצורך מצוה קא חשיב ליה תיקון רבי יהודה. וכל זה דייק רש"י מלשון הש"ס וטעם הש"ס אעיקרא דדינא למה לא משני בקיצור שאני התם דהוי לצורך מצוה והוי תיקון משום כיון דרבי שמעון קא גמר מהפתילה דהבערה דמקלקל הוא חייב לזה קאמר לי' דההיא דפתילה תיקון גדול ולא קלקול מה שא"כ לענין הרציחה פשיטא דאסור בלאו האי טעמא דהוי על מנת לתקן במצוה מה שא"כ הפתילה אי לאו האי